שליחות חשאית 6 מבצע לונדון

"גיא," אמרה אמא של גיא ונגעה בו בכתף.  גיא שמע אותה, אבל רק בקושי. הוא היה במיטה, מכוסה לגמרי בשמיכה, כולל הראש. "גיא, קום כבר," היא אמרה, והפעם הסירה מעל ראשו את השמיכה וטילטלה אותו קלות בכתף. "נו! קום!" "מה? מה? איזה יום היום?" שאל גיא ושיפשף את עיניו. "היום יום רביעי והשעה שמונה בערב. אתה ישן כמעט כל היום, ואחר כך לא תישן בלילה," אמרה אמו, בקול שנשמע מתלונן אבל בעצם היה מלא חיבה וגם קצת שעשוע. "אני לא יודעת מה בדיוק עשיתם שם בקייטנת השֶטַח הזאת, אבל מאז שחזרת אתה לא מפסיק לישון." "מה, כבר יום רביעי?" גיא פקח את עיניו, איכשהו, ומוחו התחיל לצאת מהערפל הסמיך שהיה שרוי בו. אה, כן, יום רביעי. ביום שני, שלשום, הם חזרו מטוקיו, מהמבצע האחרון עד כה שעשו בשירות המוסד, או בעצם, בשירות חנן, איש המוסד שהפעיל אותם. הפעם חנן חזר איתם מטוקיו לארץ בטיסה, באותו מטוס פרטי שהביא אותם לשם. לפני שעלה לטיסה הוא נפרד בחיבוק חזק וארוך מסוּזן מוֹרגַן, סוכנת הסי־אַיי־אֵיי שעזרה להם. המבצע הזה, שבו הם שיחררו את המנהיגים החשובים בעולם שנחטפו בידי טרוריסטים יפנים, זכה לסיקור תקשורתי אדיר. עיתונאים וצלמי טלוויזיה מכל העולם הגיעו למלון "אימפֶּריאל", שבו אירעה החטיפה, וסיקרו את מסיבת העיתונאים שראש ממשלת יפן ערך בַּמקום. ברגע שנגמרה מסיבת העיתונאים, גיא וכל אנשי הצוות יצאו לנמל התעופה. אף אחד לא רצה שמישהו יקלוט שבצוות החילוץ היו גם ילדים. חנן ואלונה, סגניתו, טענו שמספיק גרוע גם ככה שהמנהיגים עצמם ראו אותם, כולל רפאל תַדמוֹר, ראש ממשלת ישראל.