האהבה העמוקה והזוגיות ההרמונית, הנצחית-לכאורה, של נומי ומָתיָא – שלא מסתיימת גם לאחר שמתיא עובר אירוע לבבי במהלך רחצה באמבטיה והולך לעולמו בפתאומיות – מתחילה להתפורר לאחר שנומי המסורה פוקדת את בית העלמין, מטפחת את קברו של מתיא באופן קבוע, ונחשפת שוב ושוב להוד וההדר של החלקה הצבאית, על הטקסים שמתקיימים בה, ועל הסדר והטיפוח ששוררים בה.
לאט-לאט עולה בדעתה של נומי לנסות לתקן את המוות המרושל של מתיא ולהדר אותו במוות ראוי יותר, כמו זה שזכו לו הקבורים בחלקה הצבאית. נומי נקשרת בקשר מיסטי אל החלקה הצבאית של בית הקברות ובמיוחד אל קברו של שמשון, חלל "ותיק", שאותו היא מתחילה לפקוד, ותוך כך ליהנות מהזוהר המורבידי שבחלקה. כאשר גבר נוסף מתחיל לתפוס נוכחות קבועה בחייה, נומי נאלצת לבחור את מי היא זונחת ועם מי היא מתרועעת.
בין האדם למקום, שעלילתו מתרחשת ברובה בבית עלמין, אך לצד האופל והכאב נרקמים בו אהבה עדינה, אנושיות, וחום בין-אישי נדיר, הוא ספרה השלישי של אורית וולפיילר, מחברת שווייצריה זה כאן ואת המוות את רוצה לראות בעיניים.
"בכלל לא קל להגיע לקבר שלו, בכלל לא" — כך ממלמלת נומי לעצמה פעמיים בשבוע, כשהיא מגיעה לבית העלמין לבקר את בעלה, מָתיָא.
זאת על שום שכָּרוּ אותו בחלקה מספר שבע, המרוחקת ביותר והחדשה, שכדי להגיע אליה יש לעקוף את כל בית העלמין מימין, ולבסוף לפנות שמאלה. שם הוא שוכב, מיד אחרי השורה שמתחילה בקבר של אחת, שושנה בינדר זיכרונה לברכה, והדרך לשם ארוכה ולרוב מזיקה, כי לא מספק המקום הגנה מפני מזג האוויר ולכן תמיד מתלכלך זה שהולך בה על רגליו. כך קורה שפתאום השבוע, אמצע החודש השביעי, יוצא מפיה משפט באנגלית נוכרית לאמור: "איטְס נוֹט איזי טוּ ריץ' היז גרֵייב, נוֹט איזי אֶט אוֹל." ונומי בכלל אינה צריכה לשאול את עצמה על שום מה באנגלית דווקא, כי כבר מכירה מקרוב את יצר המלמול הזה אצלה, שכאשר מילותיו אינן נלחשות עבריות, הרי זה סימן לכך שנפשה מבולבלת עליה, ששינויים מתחוללים מתערבלים באוויר.
