"תסתמי את הפה! אין לך שום מושג כמה זמן אחיה. את לא אלוהים!" אומרת נאהיד, גיבורת הרומן סָאלאם, מאמא, לרופאה המבשרת לה שיש לה סרטן בשלבים מתקדמים, ונותרו לה רק שישה חודשים לחיות. כך מתחיל סיפורה של נאהיד, גרושה בת חמישים מעיר קטנה בשוודיה, אם לבת יחידה, שכל חייה היו רצופי טרגדיות ואובדנים, וזכרונם צף ועולה בעקבות ההודעה על מחלתה.
נאהיד גדלה במשפחה ברוכת בנות באיראן, ונמלטה מהמדינה עם בעלה הצעיר ובתם התינוקת לאחר עליית חומייני לשלטון. הם מצאו מקלט מדיני בשוודיה, אך ההשתלבות במדינה כפליטים היתה קשה, ובמהרה החלה נאהיד לסבול מאלימות מצד בעלה לשעבר. כעת, כשהיא עומדת על סף מוות, היא מתמלאת בזעם נורא על העולם ועל גורלה – ובמיוחד על בתה, שמנסה ככל יכולתה להקל עליה, אך לתחושתה של נאהיד לא שותפה לצערה.
סָאלאם, מאמא מאת גולנאז האשמזדה בונדה הוא רומן על יחסים טעונים וסבוכים בין אם לבת, שמגולל חשבון נפש נוקב של אישה בודדה, ששילמה מחיר כבד על עצמאותה. הוא ספוג בצער ובכאב, אך סופו המפתיע דווקא מנחם.
אני חושבת שהמוות תמיד היה איתי. כמה בנאלי, כך אומרים ודאי כל הנוטים למות. אבל בעניין הזה, בדיוק כמו בכל שאר העניינים, אני לא כמו כולם. או כך לפחות אני רוצה להאמין. ובאמת מאמינה. אמרתי זאת כשמַסעוּד מת. את כל חיינו המשותפים חיינו על זמן שאוּל. לא היינו אמורים לחיות כל כך הרבה. היינו אמורים למות במהפכה. ברעשי המִשנה שלה. במלחמה. אבל אני זכיתי בשלושים שנים נוספות. יותר ממחצית חיי. לא מעט, ועלי להודות על כך. מניין שנים זהה לזה של בתי. כן, אפשר להסתכל על זה כך. זכיתי ליצור אותה. אבל היא לא היתה זקוקה לי לאורך זמן. וגם אף אחד אחר לא, למען האמת.
