מי רצח את גניה הירש, אישה יפהפייה ואם לשניים, השכם בבוקרו של הארבעה ביולי 1962? התעלומה הזאת, שלא פוענחה במשך עשרות שנים, עומדת במרכז הרומן על זה לא מדברים, ספרו הראשון של יוסי קליין, שייסד וערך את העיתון המיתולוגי חדשות וכיום כותב בהארץ.
הגיבור הבדיוני - ששמו הוא קליין, כשם המחבר - מקבל שיחת טלפון מפתיעה מגזבר המושבה שבה גדל, וזה מבקש ממנו לכתוב "ספר יובל" למושבה, אשר הפכה בינתיים לעיר. השיחה הבלתי צפויה מעלה בזיכרונו של המספר את האירוע העלום ביותר בילדותו - "הרצח הנורא". כך כוּנה מקרה הרצח של גניה הירש, מהגרת שופעת חיים שנישאה לפליט שואה עגמומי ונרצחה במיטתה ללא כל סיבה נראית לעין.
בכסות של ספר בלשי הנמסר באיפוק, מספר קליין על עולם שתושביו הולכים ונעלמים: אנשים מבוהלים שנמלטו ממחנות הריכוז, היגרו לישראל והדחיקו את העבר, על סודותיו הנוראים. במעמקי העלילה המותחת והמהירה, רוחשת שכבה רגשית ואינטימית שבוחנת סוגיות כבדות משקל: מה טיבו של הזיכרון, האם יש טעם לעסוק בעבר, האם אפשר בכלל לחשוף אמת שנקברה, והאם חשיפה כזאת יכולה להביא איתה רגיעה.
תשע בבוקר, גרוס מטלפן
הרצח הנורא? הרצח הנורא היה הדבר האחרון שעלה אז בדעתי. למעשה, שום דבר לא עלה אז בדעתי. אחרי שפוטרתי מהעיתון היה נדמה לי ששום דבר כבר לא יקרה לי. אף פעם. אני לא מתכוון לזה שלא יקרה לי "דבר טוב", אני מתכוון לכל דבר. ואז, בתשע בבוקר צילצל הטלפון. הצלצול היה חד ותקיף. זמן רב לא נשמע בחלל החדר שלי צלצול כזה. הזגוגיות בחלונות ענו לו בזעזוע נרגש, או כך לפחות היה נדמה לי. הצלצול היה כל כך זר לרעשי הבוקר הרגילים שלי, עד שלא הייתי בטוח שהוא אכן מצטלצל כאן, בחדר הזה. שניות לאחר מכן כבר החזקתי בשפופרת, מתנשף, כאילו רצתי קילומטרים.
קטעי שיחה עמומים נשמעו ברקע. בצד השני החזיק המטלפן את השפופרת היכנשהו סמוך לסנטרו, מניח לשיחה שניהל להתגלגל, בלי לבדוק אם מישהו עונה לו בעברו השני של הטלפון.
צעקתי "הלו! הלו!" ולבסוף נעניתי, ללא התנצלות, ב"מדבר גרוס."
גרוס? מי זה גרוס?
"גרוס," הוא אמר בקוצר רוח, "נו, גרוס מהכיתה."
השם היה מוּכר לי אבל לקח לי זמן לחבר את הקול הבוטח, קצר הרוח, המנוזל קצת, ליונתן גרוס, חברי לכיתה בבית הספר היסודי. גרוס היה ילד נמוך, שמנמן, שקט ומסוגר, שלחייו ורודות תמיד. את שנות ילדותו בילה בבניית משחתות מגפרורים שנבנו בפיקוחו האוהב של אביו, פקיד מס הכנסה. יונתן גרוס היה רחוק ממשחקי הילדים הזדוניים שלנו, והנה, הילד הזה מדבר איתי עכשיו.
