"אגב דיוני בלאונרדו תעיתי כה הרחק, עד שפתאום אינני יודע איך לחזור אל עצמי", כותב המשורר, המסאי והוגה הדעות פול ואלרי (1871–1945) בספר שהוא מעין מסע אינטלקטואלי של גאון אחד למושא הערצתו.
ואלרי, אחד מגדולי האינטלקטואלים של צרפת, ראה בלאונרדו דה וינצ'י איש אשכולות אולטימטיבי, התגלמות גאונית של שכל ורוח, דמיון ויצירתיות רב-תחומית שאין לה אח ורע בתולדות האנושות. ובמידה לא מעטה, אך בענווה המתבקשת, השתקפות מסוימת של עצמו, או לפחות של מי שהיה רוצה להיות.
מאדם נותר מה שגורם לנו להרהר בשמו וביצירותיו, העושות את השם הזה מטרה להערצה, לשנאה או לאדישות. אנחנו חושבים שהוא חשב, ואנחנו יכולים לשוב ולמצוא ביצירותיו את אותה מחשבה שבאה לו מאיתנו – מתוכֵנו: משמע, אנחנו יכולים להחיות את המחשבה הזאת בצֶלם מחשבתנו. על נקלה אנחנו משַווים לנגדנו אדם רגיל; זיכרונות פשוטים מעוררים בו את המניעים ואת התגובות הבסיסיות. בתוך הפעולות השונות המרכיבות את חיצוניות קיומו אנו מוצאים את אותה שרשרת פעולות הקיימת אצלנו; אנחנו חוליית הקישור ביניהן בדיוק כמוהו, ומעגל הפעילויות שישותו מציגה אינו חורג מעבר למעגל הפעילויות שלנו. אם אנחנו מניחים שהאדם הזה מצטיין בנקודה מסוימת, יהיה לנו קשה יותר לתאר לעצמנו את אופי עבודותיו ואת נתיבי רוחו. כדי לא להגביל את עצמנו להערצה מעורפלת שלו, נאלץ להרחיב במובן מסוים את דמיוננו לגבי כישרונו המיוחד, שלנו אין, ככל הנראה, אלא גרעין שלו.
