ספרו הראשון בפרוזה של המאייר, אמן הקומיקס והמרצה צחי פרבר, שהיה מועמד ברשימה הסופית לפרס ספיר לשנת 2022.
מנימוקי ועדת השיפוט:
צחי פרבר מצייר במילים את שנות החמישים במושבה נידחת בדרום הארץ. "לצייר במילים" זו אמנות בפני עצמה; במכחול דק ומדויק הוא מקים לתחיה בשתיים עשרה תמונות עולם שלם וממשי של ראשית המדינה על רעשיו, ניחוחותיו ומאבקיו הפיזיים והנפשיים, על תודעת האנשים, הנשים והילדים ועל הקול הרם שהם מצליחים להשמיע אף בשתיקתם. אייזיק בעל המשאית, הלברטל בונה המצבות, יצחק השוחט, מלכה ליפמן־אלתר האלמנה והחייל פטר שטיין – כולם יוצרים פאזל, שמורכבותו הגדולה הופכת גדולה עוד יותר בפרטי הסיום המעבירים את הקורא במעבר חד אל העולם שמחוץ לספרות.
ילד רץ. מצדדיו היו פרושים שדות, מלפניו דרך עפר מאובקת נמתחה ללא סוף כמעט. באופק היו פזורים גגות חיוורים ואדומים של בתים. פה ושם ביצבץ ירוק דהוי של עץ בודד, כאילו השמש היוקדת מעל מחקה הכול, הבהירה והעלימה את הגוונים.
הוא היה קצר נשימה. בזמן הריצה ראשו נטה על צידו וידיו הקפוצות לאגרופים נזרקו אל האוויר, הולמות בו בקצב אחיד. אגלי זיעה נבעו ממצחו, אבל הוא לא מחה אותם. הם זלגו אלכסונית מטה, אל גבותיו, הצטברו וגלשו אל עבר אפו הישר ונספגו בפלומה העדינה שמעל שפתו העליונה התפוחה והרוטטת מעט, כאילו חבט בו מישהו בחוזקה מתחת לחוטמו רק לפני רגע ממש. הילד התנשף בכבדות. בכל אחת מכפות ידיו הוא החזיק בציפור דרור; רק ראשיהן של הציפורים הציצו החוצה מבעד לאגרופיו. הוא המשיך לרוץ. לפתע התעקלה הדרך בחדות שמאלה כמסילה של רכבת הרים רעועה, והוא פנה בה בלי להאט את מהירות ריצתו. כעת הגיע לדרך צרה יותר, מוצלת למחצה. הוא רץ בסמוך לבתים, חלף מתחת לעלוות עצים עבותים, התקדם, ריפרף בינות לצללים, ואז עצר בפתאומיות מול בית חד־קומתי קטן. במרפקו הדף את שער הברזל שבגדר ונכנס אל תוך החצר פנימה. עוד צעדים ספורים וחצה את השביל הפנימי הקצר המרוצף אבנים, הגיע אל מפתן קטן הנתמך מצדדיו בשני עמודי לבנים אדומות, דילג על פני המדרגות, עבר בין כלובי רשת ריקים המוטלים במרפסת פתוחה הזרועה נוצות, והתייצב אל מול הדלת.
