על המלנכוליה וביטוייה הלשוניים והספרותיים ביצירתו של י. ח. ברנר, מחלוצי הספרות העברית המודרנית, בספרו של יהונתן דיין, שירת העצבים - על הפואטיקה המלנכולית של יוסף חיים ברנר.
דיין קורא במלנכוליה כאיכות אנושית וספרותית, כמצב קיומי וכדרך ביטוי. אלה מנחים את קריאתו במבעו המלנכולי של ברנר כמבשר תוגה, כיודע פגם וכיליון, וזאת בלשון עבר המתחדשת כשפת עולם, שמתוך התחדשותה היא מודיעה את אבדתה. אבל מה טיבה של ההודעה?
כדי להתחקות אחר טיבה, המחבר דורש במדרשים רבים מהספרות העולמית והעברית: מהמיתוס של שבתאי המלנכולי, מתורתו של היפוקרטס, מהשגותיו של אריסטו, מפיוטי תהילים, מכתבי רוברט ברטון, מתיאוריית מחזה התוגה של וולטר בנימין, מהפתולוגיות של פרויד ועוד רבים אחרים. כל אלה מתמזגים בקריאה ביצירותיו של ברנר - "בחורף", "מסביב לנקודה", "עצבים", "מכאן ומכאן" ו"שכול וכישלון" - ומובילים אל רוחות העבר האצורות בכוח הטקסט.
