יצירתו המוקדמת מ-1901 של זיגמונד פרויד, היא אחד מחיבוריו הנקראים ביותר. היריעה התיאורטית שלו אמנם צנועה, אך יחד עם פירוש החלום (1900) והבדיחה ויחסה ללא-מודע (1905) הוא מהווה נדבך חשוב בתפיסת הלא-מודע של פרויד: מנגנון המחזיק בלוגיקה לשונית מיוחדת וערמומית אשר על הפסיכואנליטיקאי לחקור בדקדקנות במסגרת מלאכת הריפוי.
בעל הפסיכופתולוגיה של חיי היומיום פרויד חושף את עצמו, תוך כדי כך שהוא מביא אירועים רבים של שכחה מרצון או טעויות "בלתי מוסברות" מניסיונו האישי. היצירה מלאה עד להתפקע באנקדוטות, רבות מהן משעשעות למדי ואף אישיות. אלא שאף לא אחד מאירועי השכחה, כשלי הדיבור או הכתיבה, הפעולות המשובשות, האמונות התפלות והטעויות שפרויד חושף יכול להיחשב באמת מקרי או נטול סיבה - זה השיעור האמיתי של היצירה.
התרגום הנוכחי של אדם טננבאום כולל את כל התוספות המאוחרות שהוסיף פרויד במהדורות הרבות של הספר.
