שני סיפורים, שתי כריכות - אתן/ם תחליטו מאיזה צד של הספר להתחיל ואיזה מהסיפורים לקרוא קודם - ברומן על הגירה מאת מישל דה קרֵצר, שהמבנה המהופך שלו מדגיש את התלישות שנלווית לחוויית ההגירה: "כשהמשפחה שלי היגרה, הרגשנו כאילו העמידו אותנו על הראש".
לילי, שהיגרה בילדותה לאוסטרליה ממדינה לא ידועה באסיה, שוהה שנה בצרפת של העבר הקרוב ומלמדת אנגלית בתיכון. היא אמנם דוברת צרפתית, ידידיה החדשים מדברים על אמנות ופילוסופיה, אך תחושת הזרות שלה כפולה ומכופלת: היא אזרחית של מדינה מערבית שעורה שחום בדיוק כמו של האלג'יראים. לַייל, מהגר ממדינה לא ידועה באסיה, יושב בבית קפה במלבורן של העתיד הקרוב ועושה חשבון נפש. חייו מתנהלים בחרדה מתמדת: האם הוא נחשב אוסטרלי? האם טוב עשו הוא ואשתו שבאו לאוסטרליה והשתדלו לתת לילדיהם את החינוך הטוב ביותר? ומה הם הכתמים הלבנים האלה המתפשטים על עורו?
מפלצות מפחידות הוא הרומן השישי - והראשון המתורגם לעברית - מאת מישל דה קרֵצר, שנולדה בסרי לנקה ומתגוררת בסידני, אוסטרליה.
לילי
זה היה בשנה שנסענו לסרדיניה להיפגש עם הפילגש של ג'ון ברג'ר. רכבת הלילה של הקוֹט ד'אזוּר הייתה מלאה מפה לפה. החימום בקרון היה קיצוני ומינה ואני יצאנו לפי התור למסדרון שבו היה אפשר לפתוח את החלונות וגושים של אוויר אביב צונן נכנסו פנימה. אנשים היו שרועים שם, רובם חיילים בני פחות מעשרים, גלוחי ראש. היינו מוכרחות לעבור מעל לקיטבגים שלהם וזה עורר רטינות. החיילים דיברו בקול רם מכפי הדרוש ודחפו זה את זה. אני זוכרת את המבטים העצבניים. אחד מהם היה קורסיקאי נמוך וחסון — החיילים האחרים קראו לו בונפרטה, בלגלוג אבל לא ברשעות.
לַייל
בזמן האחרון אני חושב על היום שבו אלן מת. הוא כבר היה זקן, ובאחד הבקרים היו על הספה טיפות בתפזורת. לא היה קל לעשות מה שצריך אבל כמו ששאנל אמרה, עשינו את זה בשביל אלן. שאנל היא זאת שחושבת קדימה. היא המובילה בכל ההחלטות שלנו, גדולות כקטנות.
אלן הגיע אלינו כשסידני היה בן שש. באחת השבתות חזרנו מהפארק וראינו את פרייזר יוצא מהבית שלו. שלט "למכירה" הופיע מול הבית, ארבע דלתות מדלת ביתנו בסְפּוּמֶנְטִי קוֹרְט. "בבית הזה תמצאו מקום לרגעים משפחתיים של שמחה ושל עצב", הכריז השלט.
