מחווה רבת קסם לשייקספיר של הסופרת הקנדית האהובה מרגרט אטווד.
פליקס פיליפס הוא מנהל פסטיבל תיאטרון מצליח בעיר קטנה בקנדה. הוא עומד להעלות את הסערה מאת ויליאם שייקספיר - הפקה שלא נראתה כמותה מעולם, הצגה שתגרום לכל רואיה להחסיר נשימה, ואולי תפוגג במעט את ייסורי האבל של פליקס. אבל שותפיו של פליקס בוגדים בו בזדוניות ובערמומיות ומסלקים אותו מהזירה. פליקס פורש מהתיאטרון ומהעולם ומבלה את ימיו בבקתה נידחת במחשבות על נקמה. זו נקרית על דרכו כשבבית הכלא הסמוך מחפשים מורה לספרות ותיאטרון. פליקס ותלמידיו האסירים יעלו את הסערה.
זרע-רע, רומן שמרגרט אטווד כתבה בהשראת הסערה, מוליך אותנו למסע עתיר הפתעות, ומעניק לנו מבט קצת אחר על שייקספיר, על תיאטרון, על נקמה, סליחה והתחלות חדשות.
פליקס מצחצח שיניים. אחר־כך הוא מצחצח שוב שיניים, הפעם את התותבות, ומכניס אותן לפה. למרות שכבת הדבק הוורוד הן לא יושבות טוב; אולי הפה שלו מתכווץ. הוא מחייך: אשליית חיוך. זיוף, בדיה, אבל מי יידע?
פעם הוא היה מטלפן לרופא השיניים וקובע תור, ואז המתינו לו הכיסא המפנק המרופד בחומר דמוי עור, הפנים הדאוגים המדיפים ריח מנתול של מי־פה, הידיים המיומנות האוחזות במכשירים מבהיקים. "אה כן, אני רואה מה הבעיה פה. אל דאגה, נסדר לך את זה." כמו להכניס את המכונית למוסך לטיפול. אולי אפילו היה מתפנק במוזיקה באוזניות ועילפון תרופתי קל. אבל כיום הוא לא יכול להרשות לעצמו תיקונים מקצועיים כאלה. טיפול השיניים שלו דל תקציב והוא נתון לחסדיהן של שיניו הלא־מהימנות. רק זה חסר לו בהופעת הפרידה הצפויה שלו: קריסת תותבות. "ת'עת'ועינו ת'מו, ואלה ת'חקנינו..." אם זה יקרה השפלתו תהיה שלמה; למחשבה על כך הוא מסמיק עד העצם. אם המילים לא מושלמות, אם גובה הקול לא מדויק, אם ההגייה לא מוקפדת, הקסם מופר. אנשים מתחילים להתנועע במושביהם, משתעלים, ויוצאים בהפסקה. זה כמו מוות.
