הרומן החמישי של הסופר הכי קונטרוברסלי בצרפת, מישל וולבק, אשר זיכה אותו בפרס גונקור לשנת 2010.
ז'ד מרטן - אמן צרפתי שוולבק המציא - נוסע לאירלנד לפגוש את מי שנושא את שמו ואת דמותו של מישל וולבק, כדי לשכנע אותו לכתוב הקדמה לקטלוג התערוכה השנייה שלו, סדרת "המקצועות הפשוטים". עשר שנים חלפו מאז תערוכת היחיד הראשונה והאחרונה שלו "המפה יותר מעניינת מהטריטוריה", שבה הציג תצלומי נוף של מפות מישלן; בתקופה זו הוא נעלם לגמרי מעולם האמנות. ז'ד לא היה יכול לשער את ההשלכות של המפגש הזה עליו או על מחבר החלקיקים האלמנטריים.
המפה והטריטוריה הוא סיפור רחב יריעה ורב רבדים והשתקפויות, מהורהר ואירוני, הממפה שורה ארוכה של דברים שכדאי לחיות בגללם: יחסי אבות ובנים, ידידות, עבודה, מלאכה ויצירה, והתשוקה לתאר בנאמנות את העולם כמו שהוא, גם כשהוא יפה.
על הכריכה: "דרוקסלנד", דיוקן עצמי של מיכאל דרוקס, הדפס אופסט, אוסף המשכן לאמנות על-שם חיים אתר, עין חרוד. עיצוב: סטודיו דרום
ז׳ד כבר שכח מתי התחיל לצייר. כל הילדים מציירים מן הסתם, פחות או יותר, הוא לא הכיר ילדים, הוא לא היה בטוח. הוודאות היחידה שהיתה לו עכשיו היא שהתחיל בציור פרחים - במחברות קטנות, בעפרונות צבעוניים.
בדרך כלל בימי רביעי אחרי הצהריים, ולפעמים גם בימי ראשון, הוא זכה לרגעי התעלות, כשהיה לבדו בגינה שטופת השמש, בזמן שהשמרטפית דיברה בטלפון עם החבר התורן שלה. ונסה היתה בת שמונה-עשרה, סטודנטית לכלכלה בשנה ראשונה באוניברסיטת סן-דני/וילטאנֵז, וזה זמן רב העדה היחידה לניסיונות האמנותיים הראשונים שלו. היא חשבה שציוריו יפים, היא אמרה לו את זה והיא היתה כנה, ובכל זאת היתה תולה בו לפעמים מבטים נבוכים. בנים בגילו מציירים מפלצות מדממות, סמלים נאציים ומטוסי קרב (והמתקדמים שבהם - כוסים וזינים), נדיר שהם מציירים פרחים.
