לראשונה בתרגום לעברית, מבחר מכתבים ורשימות מאת הסופר והצייר הפולני-יהודי, ברונו שולץ, מחבר חנויות קינמון ובית-המרפא בסימן שעון-החול.
"לא קל לסווג את שולץ. אפשר לקרוא לו סוריאליסט, סימבוליסט, אקספרסיוניסט, מודרניסט... לפעמים כתב כמו קפקא, לפעמים כמו פרוסט, ולפעמים הצליח להגיע לעומקים שאיש משניהם לא הגיע אליהם", כתב יצחק בשביס-זינגר על שולץ, סופר גאון שחייו נגדעו באחת בידי הנאצים.
במכתבים שבספר מבטא שולץ את מחשבותיו הכמוסות ביותר באופן הנוקב ביותר. מהדהד בהם הצורך הנואש של שולץ לזכות בהכרה ציבורית, יחד עם תחושה עזה של בדידות ותלישות קיומית. מכתביו יכולים להיקרא כיצירות אמנות בפני עצמן, ויש בהם כדי להאיר באור חדש את יצירתו. בספר שולבו גם כמה מציוריו המרהיבים ומבחר מרשימות הביקורת שכתב, ובהן הוא מתגלה כמבקר נוקב, קשוב ורגיש. רשימותיו הביקורתיות אינן מדברות רק על היצירות שביקר, אלא משקפות בראש וראשונה את אישיותו של הכותב.
אל מריה קספרוביץ׳
גבירתי הנכבדה מאוד!
נאלצתי להקדים את שובי מזקופנה, ועזבתי בצער על שלא ניתן לי להבין עמוק יותר את ההבנה שהחלה להירקם בינינו באופן מסקרן כל כך. לא נאמר כמעט דבר מן הדברים המהותיים, אלה המבקשים להיאמר. למשל זה, שבניגוד לציפיותי – עולה רגל לביתו של יאן קספרוביץ׳ – לא מצאתי ב״וילה הֶרְנָדה״ אווירה של היסטוריה, נכבדה אך כבדה, לא נשביתי בפאר עדייה של בעלת האחוזה – לא, לא אלה יצרו את קסם המקום. בצל העבר פרחו שם חיים עצמאיים, מהפכניים, חיים שההיסטוריה לא כבלה אותם...
או זה שבתוך השיחות נבטו עיקרי סוגיה כלשהי ולא היה להם סיפק להתפתח ולהבשיל. אבל די היה בהם כדי לתפוס את התמצית, לחוש במבנה המחשבה, להסתקרן לגבי חומרי טווייתה.
דיברת, גבירתי, על חוכמת הפָנים.
