יצירת יסוד בתיאוריה ובביקורת הספרות והמחזאות האירופאית, שכתב הפילוסוף היווני אריסטו במאה הרביעית לפני הספירה. אריסטו מגדיר את רכיביה העיקריים של הטרגדיה, מנתח את מאפייניהם, בוחן את ארגון האירועים, את הדמויות, את הלשון ואת החיזיון, ופורס את תפיסתו באשר למקומה של הטרגדיה בחיי נמעניה ולתרומתה הייחודית לאושרם.
פואטיקה מסתמך על יצירותיהם של הטרגיקונים הגדולים אייסכילוס, סופוקלס ואוריפידס, ומציג ניתוח מעמיק ומרתק של כמה מיצירותיהם המרכזיות. מושגי יסוד של התיאוריה – ייצוג אמנותי (מימזיס), טיהור (קתרזיס), כשל, מהפך והכרה – הפכו לנכסי צאן ברזל של ביקורת הספרות במערב. ליצירה הייתה השפעה עצומה על אנשי הרנסנס והניאו-קלסיקה, אשר תרגמוה, פירשוה וניסחו בעזרתה את כללי הכתיבה של הטרגדיה הטובה, והיא משמשת עד היום מקור השראה לכותבי ספרות ולקוראיה.
מתרגם הספר, יואב רינון, הוסיף מבוא, הערות ומאמר מסכם.
בכוונתי לדבר על אוּמנות השירה עצמה, על סוגיה ועל כוח השפעתם, ולתאר כיצד יש לעצב את מארגי הסיפור כדי שהיצירה תעלה יפה. כמו כן אעמוד על חלקיה של אומנות השירה ועל טיבם, וכך אנהג בכל שאר העניינים הנוגעים לתחום הדיון. באופן טבעי אפתח בעקרונות הראשונים. האפוס, הטרגדיה, הקומדיה, הדיתירַמבּוֹס ועיקרה של אומנות הנגינה באבוב ובקתרוס, הם כולם כאחד סוגים של ייצוג אמנותי, ונבדלים זה מזה בשלושה היבטים: באמצעי הייצוג, במה שמיוצג או באופן הייצוג השונים בכל סוגה וסוגה.
