הטיטניק טובעת אבל הבופה פתוח, יצירת הביכורים בפרוזה של לילך וולך, הוא סיפור רב-קולי, רומן המסופר על ידי כמה דמויות - על אהבה של אמצע החיים, על בגידה ומערכות יחסים, על אנשים שעושים כמיטב יכולתם, בתשוקה ובטמטום, כדי לגעת או להיקשר.
כששלומית הכירה את יונתן היא עבדה בחנות ספרים קטנה, והוא כתב ספרים. החיים הזוגיים שלה הלכו והתמעטו, אף על פי שעומר בעלה הוא בחור חמוד, טוב לכלבים ולחתולים, חבר טוב לחברים שלו, חרוץ ועובד קשה. החיים המשפחתיים של יונתן היו נינוחים, יציבים ומקסימים כמו אשתו אורנת.
אבל עכשיו הם טווים לעצמם סיפור חדש. משהו משלהם. שייקח אותם מהחיים הרגילים שלהם. המתנה המופלאה, החד-פעמית, שהיא החיים, ממתינה שהם יעשו איתה משהו, והם מנסים.
כולם רוצים להיות טובים יותר ממה שהם. אולי לא ממש להיות, כי זה כבר דורש מחויבות, אבל לפחות להיחשב. זה בסך הכול אנושי, ותמיד עדיף על האופציה השנייה, הסוציופתית. כמו הרבה אנשים שדומים להם, גם הם אמרו לעצמם שלא היתה ברירה, "כבר לא נשארה ברירה," הם אמרו וטלטלו את הראש בתנועה הזאת שנועדה לשכנע את עצמם לא פחות מאשר את הקהל. למרות שוודאי שהיתה, מה אתם דרמה. כולנו הרי חיינו לפני הרגע הזה, עכשיו, כולנו קראנו ספרים, צפינו בסרטים, ויותר משני אלה, ראינו בטלוויזיה. אנחנו יודעים שתמיד יש ברירה, אם רק לא מתמסרים להתרפקות העצמית, להתענגות פתית השלג על פתיתיותו.
