במרכז איים בזרם, שראה אור בשנת 1970, תשע שנים לאחר מותו של ארנסט המינגוויי, עומד תומס האדסון, אמן והרפתקן המזכיר את המינגוויי עצמו. הנופים הפסטורליים של האיים הקריביים שאותם מצייר האדסון מתחלפים בברים האפלוליים של הוואנה ובמים שורצי הצוללות הגרמניות של קובה בימי מלחמת העולם השנייה.
במיטב כשרונו הבוגר מצליח המינגוויי לשלב בין מערכות יחסים עם קשת של דמויות יחודיות ומורכבות לבין סצינות פעולה דרמטיות, ולרקום לתוכן את נבכי זרם-התודעה העשיר של נפש גיבורו.
הבית ניצב בחלקהּ הגבוה ביותר של לשון־היבשה הצרה שבֵּין הנמל לים. הוא החזיק מעמד בשלוש סופות הוּריקן והיה מוצק ואיתן כמו ספינה. הֵצלוּ עליו דקלי קוקוס גבוהים שרוחות הסחר כופפו אותם ויכולת לצאת מן הדלת שבחזית הפונה לאוקיינוס, לרדת מהצוק, לעבור את החול הלבן ולהיכנס אל תוך זרם הגולף. מימיו של זרם הגולף היו בדרך כלל כחולים־כהים כשהיבטת בהם כאשר לא נשבה כל רוח. אבל כשנכנסת לתוכם נראה רק הזוהר הירוק של המים מעל לחול הלבן, הקִמחי, ויכולת לראות את צִלו של דג גדול זמן רב לפני שהצליח הדג להתקרב אל החוף.
זה היה מקום בטוח וטוב לרחוץ בו במשך היום, אבל לא לשחות בו בלילה. הכרישים התקרבו אל החוף בלילה, צדים בשולי זרם הגולף, ובלילות שקטים יכולת לשמוע מהמרפסת העליונה של הבית את קול חבטותיהם של הדגים שצדו הכרישים ואם ירדת לחוף יכולת לראות את השבָלים הזרחניים שיצרו במים.
