למי צלצלו הפעמונים

הוא שכב על רצפת היער החומה ממחטי אורנים, סנטרו על ידיו השלובות ורוח נושבת בצמרות עצי האורן. צלע ההר גלשה במדרון מתון עד למקום משכבו; אך משם והלאה ירדה בתלילות והוא יכול לראות את הכביש המתפתל, שחור ושמנוני, במעבר ההרים. לצד הדרך זרם נחל ובמורד הגיא, מתחת למעבר ההרים, הבחין בטחנה ליד מפל מים הנופל אל סכר, שאור השמש צבע אותו בלבן.
"זאת הטחנה?" שאל.
"כן."
"אני לא זוכר אותה."
"היא נבנתה אחרי שהיית כאן. הטחנה הישנה נמצאת יותר למטה; הרבה יותר נמוך, מתחת למעבר."
הוא פרש את תצלום המפה הצבאית שלו על רצפת היער והביט בה בעיון. הזקן הציץ מעבר לכתפו. הוא היה נמוך ומוצק, לבש חולצת איכרים שחורה ומכנסיים אפורים נוקשים ונעל נעלי בד עם סוליות חבלים. הזקן התנשם בכבדות מן הטיפוס וידו נחה על אחד משני תרמילי הגב הכבדים שנשאו שניהם.