חגיגה נודדת יצא לאור בשנת 1964, שלוש שנים לאחר מותו של המינגוויי, ונחשב לאחת מיצירותיו האהובות ביותר. בספר מובאים זכרונותיו של הסופר מפריז של שנות העשרים של המאה הקודמת, בהם הוא משרטט את דיוקניהם של מאורות ספרותיים אחרים כמו סקוט פיצג'רלד, גרטרוד סטיין ועזרא פאונד, שגם הם חיו בפריז באותה תקופה.
באהבה ובחן רב מתאר המחבר את יחסיו עם אשתו הראשונה האדלי ואת החוויות שחלקו בעיר הקסומה של אותם ימים. בתוך כל אלה שוזר המינגוויי זכרונות ותובנות לגבי נסיונות הכתיבה הראשונים שלו. מדובר בחגיגה ספרותית שמצליחה להעביר את האווירה השופעת- חיים של פריז שלאחר מלחמת העולם הראשונה ואת רוח הנעורים, היצירתיות וההתלהבות המתפרצת שבדמותו של המינגוויי עצמו.
אחר-כך הגיע מזג-האוויר הרע. הוא היה מופיע יום אחד בתום הסתיו. היינו נאלצים לסגור את החלונות בלילה מפני הגשם, והרוח הקרה היתה מפשיטה את העצים מעליהם בפְּלַאס קוֹנטרֶסקארפּ. העלים נחו ספוגי מים, הרוח הטיחה את הגשם באוטובוסים הגדולים, הירוקים, שעמדו בתחנה הסופית, ובית-הקפה דֶז אַמאטֶר היה מלא עד אפס מקום והחלונות כוסו באדים מהחום ומהעשן שבפנים. היה זה בית-קפה עצוב, מנוהל ברוע לב, ששתייני הרובע נהגו להצטופף בו ואני התרחקתי ממנו בשל ריחות הגופים המלוכלכים וריחה החמוץ של השִכרוּת. הגברים והנשים שפקדו את דֶז אמאטֶר היו שיכורים כל הזמן, או כל זמן שיכלו להרשות זאת לעצמם, בעיקר מיין שקנו בקנקנים של חצי ליטר או ליטר. הפרסומות הציגו אַפֶּריטיפים רבים בעלי שמות משונים, אבל אנשים מועטים יכלו להרשות לעצמם לקנותם שלא כבסיס שעליו יבנו את השתכּרוּתם מיין. השתייניות נקראו poivrottes, כלומר נקבות שיכורות.
