אולי היצירה הבולטת והעל-זמנית ביותר של ארנסט המינגוויי. בשפה פשוטה אך בעוצמה רבה, מגולל הסופר הגדול את הסיפור אודות דייג קובני, חסר מזל, שלעת זקנה נאלץ לעמוד בפני מבחן החיים הגדול ביותר שלו: מאבק עיקש ומייסר כנגד דג-חרב, הרחק במימיו של זרם הגולף.
בסגנון מודרני, ייחודי, המינגוויי מעצב מחדש את התימה הקלסית של גילוי אומץ לב נוכח התבוסה, של ניצחון אישי שבא מתוך אובדן. נובלה זו, שנכתבה בשנת 1952, זכתה להצלחה עצומה וביססה את מעמדו של המינגוויי בעולם הספרותי, כאחד מגדולי הסופרים בכל הזמנים.
הוא היה איש זקן שדג לבדו בסירת דיג קטנה במֵימי זרם הגולף, וכבר שמונים וארבעה ימים לא העלה בחכתו ולוּ דג אחד. בארבעים הימים הראשונים היה עימו נער. אך לאחר שחלפו ארבעים יום מבלי שידוג דבר אמרו לו הורי הנער שהזקן הוא בהחלט ובאופן סופי סאלאו, שזה הכינוי הגרוע ביותר לביש מזל, והנער, בהוראתם, הלך לעבוד בסירה אחרת, שכבר בשבוע הראשון דגה שלושה דגים נאים. הנער נעצב למראה הזקן השב מדי יום וסירתו ריקה, וירד לעזור לו לשאת את חוטי הדיג הסבוכים או את וו העגינה, הצִלצָל, והמפרש שהיה מגולגל סביב התורן. המפרש היה מטולא בשקי קמח וכשהיה מגולגל נראה כדגלה של תבוסה מתמדת.
הזקן היה רזה ושדוף ועורפו היה חרוש קמטים עמוקים. על לחייו נראו הכתמים החומים של סרטן העור, שנגרמו בגלל השתקפויות השמש בים הטרופי. הכתמים כיסו כמעט לגמרי את צידי פניו, ובידיו היו צלקות עמוקות משום שהעלה בהן את הדגים הכבדים. אך אף אחת מן הצלקות לא היתה טרייה. הן היו ישנות כבקעים במדבר נטול-דגה.
