בטרם מלאו לה עשרים, לארה כבר הייתה שחקנית מבטיחה בהוליווד ובפסטיבלי תיאטרון נחשבים, וסרטיה המעטים נחשבים קלסיקות עד עצם היום הזה, שבו היא אמא לשלוש בנות בוגרות, החוזרות להתגורר איתה בחוות הדובדבנים המשפחתית.
לארה זקוקה לסיוע בחווה התובענית, ובנותיה מסכימות להשקות, לקטוף ולמיין דובדבנים עד שקיעת החמה אם אימן תסכים – אחת ולתמיד – לספר להן על חייה הקודמים, על תהילתה הקצרה ובמיוחד על הרומן המסתורי שהיה לה עם כוכב נערץ אחד, שחקן אגדי ואלמותי בשם פיטר דיוק. הן אינן יודעות כמה מערער ומסוכן הסיפור.
עצם אזכור שמו של דיוק עשוי להפריד את האם מבִּתה הבכורה, לייאש את האמצעית ולנכר את בת הזקונים מאחיותיה, אך עִסקה זו עִסקה ואט־אט חושפת לארה את סיפורה באגם טום, הרומן התשיעי של אן פאצ'ט, מהסופרים/ות האמריקאים המצליחים בעולם, מחברת רבי המכר כל המשפחות המאושרות, הבית ההולנדי ואדונית השקרנים.
העובדה שוורוניקה ואני קיבלנו את המפתחות והתבקשנו להגיע לבית הספר השכם בבוקר יום שבת קפוא של אפריל כדי לפתוח את הדלתות לקראת מבחני הבמה להצגה ״העיירה שלנו״, היא מעין הוכחה לאמינות המפוקפקת שלנו. מר מרטין, במאי ההצגה, היה חבר של סבתי וסוכן ביטוח של ״סטייט פארם״. כך השתחלתי אני פנימה, דרך סבתא, ואילו ורוניקה השתחלה כי עשינו הכול יחד פחות או יותר. תושבי ניו המפשייר פשוט לא שבעו מ״העיירה שלנו״. הרגשנו כלפי המחזה מה שאמריקאים אחרים מרגישים כלפי החוקה או ההמנון. המחזה דיבר אלינו, גרם לנו להרגיש שרואים אותנו, שאנחנו מיוחדים. מר מרטין חזה שיגיעו הרבה מועמדים ולכן רצה להשתמש באולם הספורט של בית הספר. ההפקה של התיאטרון הקהילתי כלל לא הייתה קשורה לתיכון, אבל הואיל ומר מרטין היה סוכן הביטוח של המנהל שלנו, וככל הנראה גם חברו, הבקשה נענתה בחיוב. כזאת הייתה העיירה שלנו.
