ספרה הראשון של אן פאצ'ט, שהיה יריית פתיחה לקריירה מזהירה ששיאיה, עד היום, היו רבי המכר כל המשפחות המאושרות והבית ההולנדי.
"תומס היקר, אני אומללה ואין לזה פתרון. אל תנסה למצוא אותי. אני לא חוזרת הביתה. מצטערת שלקחתי את המכונית" - בפתק הקצר הזה רוז בת ה־22 נפרדת מבעלה ויוצאת למסע בכבישים מהירים הרחק מביתה שבקליפורניה. היא נוהגת לילות וימים בדודג' דארט מאובקת כדי להגיע למקום מחסה – למנזר סנט אליזבת.
תומס לא יודע על התינוקת שבבטנה. גם אימהּ לא יודעת. רוז לא סיפרה לאיש מרגע שיצאה לדרכה, מחשש שיכפו עליה לחזור. אבל כאן, למרגלות המנזר, היא כבר לא צריכה לומר דבר. עשרות בנות בהיריון חוסות בבית העצום. כולן זקוקות לעזרה; אחדות מבקשות מחילה, אחרות מבקשות לשכוח. הן הרו בטעות ומתכוונות למסור את ילדיהן למשפחות אומנה מיד לאחר הלידה.
לכל אחת מהן יש סיפור, אך רוז מושכת את העין יותר מכולן. היא נקשרת לבנות בחדרהּ, מתנדבת במטבח, מסתכסכת עם אם המנזר ומגלה שוב ושוב עד כמה קשה להקשיב לציווי הפנימי, לשמוע בקולו, לדעת מה עליה לעשות. ויום הלידה הולך וקרב.
בשתיים לפנות בוקר ביום חמישי בקעו מים ראשונים מבעד לאדמת המרעה של ג'ורג' קלאטֶרבּאק בהאבּיט, קנטאקי, ושום נפש חיה לא ראתה אותם. למעיין לא היה אכפת. מים מעולם לא נזקקו לעזרה כדי לבקוע מהקרקע כשהיו מוכנים. מאות נהרות זורמים מתחת לאדמה כל הזמן, לכן אדם יכול לומר שהוא הולך על מים. המעיין הזה היה חם, הוא נחלץ מתוך הנהר שלו, יצר בוץ בעשב והמשיך לנבוע עד שנקוותה בריכה צלולה ופלג קטן התפתל ממנה כמו נחש לעבר נהר הפנת'ר. מים תמיד מחפשים את בני מינם.
