גם ברומן השלישי שלו הרואה אור בעברית בספרייה לעם בהוצאת עם עובד מזמין אותנו עודה בשאראת למבט מבפנים בחיי החברה הערבית במדינת ישראל בעשורים האחרונים. הפעם הכל מתחיל במודעת אבל שראה באקראי בעיתון גבר נצרתי קשיש בשם ג'וואד, שפרש זה לא כבר מעבודתו במשרד ממשלתי וניהל על מי מנוחות חיי זוגיות ומשפחה.
ג'וואד יוצא אל הלוויית תמאם מַכְּחוּל המנוחה, שהעניקה לספר את שמו, ואינו שב לביתו. הוא יוצא למסע של תהייה וחיפוש במקומות שונים בארץ, המעלה נשכחות ומזמן לג'וואד לא מעט הפתעות בנוגע לעבר. כיצד הוא יתמודד עם רגשותיו החדשים־ישנים, עם המידע הלא צפוי שהוא נחשף לו, ועם דמויות חדשות המפציעות בחייו? האם במעשהו האימפולסיבי המנוגד לאופיו שרף את הגשרים עם סלמא אשתו? האם יוכל לשוב למסלול הבטוח והרגוע שהנחה את קיומו עד כה?
"דמעות, ג'וואד? אתה בוכה?" מלמלה סלמא בתדהמה. היא הייתה מבולבלת ואובדת עצות. אחר כך עלה על שפתיה חיוך סתמי חסר משמעות. "מה קרה לך? חדשות רעות? קרה משהו?"
היא קמה ממושבה בסלון וקרבה אל בעלה באיטיות התואמת מסע של למעלה מיובל שנים רצופות אירועים ומהמורות, מטה את גופה לעבר ראשו. היא נגעה בעדינות בגבו וחפנה את פניו בכפות ידיה, ואז חשה שדמעות מרטיבות אותן. רעד עבר בגופה, והיא קראה בבהלה: "זה בכי אמיתי? קרה משהו למישהו מהקרובים?"
הוא הניע את ידו לאות שלילה.
"טוב, אז בוא שב על הספה! תנוח רגע, קח נשימה עמוקה."
היא אחזה בידו והובילה אותו משולחן הכתיבה בסלון המרווח לעבר הספה שבפינת הישיבה בקצהו האחר. הוא לא הוציא הגה, רק ישב בשקט ובהה בחלל. אחר כך מחה את עיניו בגב ידו. שקט אפוף תדהמה השתרר בחדר.
סלמא הביאה מפיות נייר, ניגבה את דמעותיו ואז רכנה שוב לעברו ונשקה לו על מצחו. היא הייתה מופתעת ממצבו. אמנם התרגלה זה כבר לעיניו הנדיבות בדמעות ולהתרגשות שאוחזת בו כשהוא צופה בסרטים ובסדרות בטלוויזיה או קורא ברומן מרגש, אבל סערת נפש פתאומית כל כך ובעוצמה כזאת?! שום דבר לא הכין אותה למחזה שכזה.
