בטאווין. שכונת הולדתי. ארמונות חיי.
סלימה אימי, כך לדברי דודתי ג׳ורג׳יה, שכבה בחצר הבית. עונש שנגזר עליה על ידי סבתי אם אבי ובנותיה. החטא: ילדה בת. הבת הזאת היא אני. בגללי הוזעקה דודתי על ידי אימי, לקראת הלידה. היא צריכה גיבוי. חיזוק, במקרה שתצא נקבה מרחמה. ודודה גורג׳יה בעלת השדיים הגדולים וקולה הסמכותי מטיל המורא הופיעה בכל הדרה. שערהּ השחור והמבריק גולש על כתפיה, שרשרת פנינים ויהלומים לצווארה, ועגילי פנינים ויהלומים באוזניה. עיניה זורחות. והיא מספרת לי: "אז באתי. לקחתי אותך מחיק אימך שנעזבה כמו כלבה בחצר, וחיכיתי לאביך בסלון. כשהגיע אמרתי לו: מברוכּ מברוכּ. על ראשה יבואו בנים, מברוכּ. תראה כמה יפה". כמו ירח במלואו. ואבי המלך צחק צחוק יפה.
אמירה הס פרסמה עד כה עשרה ספרי שירה."ספר המזלות של אמירה" הוא ספרה האחד עשר. זכתה בפרסים ספרותיים: פרס על שם ירוחם לוריא, פרס קוגל, אח״י, פעמיים פרס ראש הממשלה ופרס יהודה עמיחי.
