ספרה ה-12 של המשוררת אמירה הס, אשר לשירתה אין אבות ואימהות בספרות העברית.
הספר מציג לפנינו פרשת חיים של מי שעולמה נדלק מאפר, כלשונה. בפרץ רגשי אדיר, היא מספרת את סיפורה של קריעה כפולה: מארץ מוצאה, בילדות, ומארצה החדשה ליבשת אחרת, בבגרות. אודיסיאה זו, שנעה בחופשיות מאהבה לקינה, מגַנים אפלים של תשוקה לשיח מאיר ונוקב עם האֵל, סופה כאן בסליחה ובהשלמה.
בַּת תִּשְׁעִים וְאַרְבַּע הָיְתָה סָלִימָה בְּמוֹתָהּ,
רֹב שְׁנוֹתֶיהָ טָרְחָה לְבֵיתָהּ,
לִמְּדָה אוֹתִי אֶת טַעַם הַחַיִּים,
עִם שַׁחַר מָהֲלָה אֶת סְטִיקֶן הַצַּ'אי בְּהֶל
וְהַבַּיִת הָיָה מָלֵא חֹם.
(אִמִּי, אַף כִּי רַחְפָנִית הָיְתָה, עָסְקָה בְּעִנְיְנֵי דְּיוֹמָא. מִטְבָּח, כְּבִיסָה. מְקַפֶּלֶת, תּוֹלָה. הִיא שָׁתְקָה כְּמוֹ מְכוֹנַת כְּבִיסָה, הִרְעִישָׁה כְּמוֹ מְכוֹנַת כְּבִיסָה, מוֹחֶצֶת אוֹתִי מֵרֹב צַעַר וּמְיַבֶּשֶׁת אֶת דִּמְעוֹתַי בְּשָׁעָה שֶׁחִפַּשְׂתִּי אֵם שֶׁל מַמָּשׁ, הָעוֹמֶדֶת עַל הָרַגְלַיִם כְּמוֹ גֶּזַע עֵץ. הָאַחְיָנִית שֶׁלִּי אוֹמֶרֶת שֶׁאִמִּי הָיְתָה חֲלוּצָה שֶׁל תְּנוּעַת שִׁחְרוּר הָאִשָּׁה. בַּבַּיִת שִׁחְרְרָה זַעַף וּדְמָעוֹת. מַה שֶּׁחִבֵּר בֵּינֵינוּ הָיוּ הֲבָנוֹת סְמוּיוֹת שֶׁל קִיּוּם אָמוֹרְפִי.)
אָבִי הַר סְפָרִים לְפָנָיו,
וּמִלּוֹן הַר שׁוֹשַׁנִּים.
סָבָתִי סַמְרָה,
מִטְפַּחַת קְשׁוּרָה עַל מִצְחָהּ,
מִסְתּוֹבֶבֶת בַּבַּיִת בְּבַּגְדַד, וְקוֹרְאָה:
"מָנִי יְרִיד בֶּדִי"
