אהבתו של וֵן בעל החלומות למערבולת, הזמרת הנודדת, עומדת למבחן כאשר המשטר הסיני גוזר עליהם מאסר בשני קצוות הארץ; אהבתה של בִתם ג'ולי לכינור היא הדבר היחיד השומר עליה; ואילו דודנהּ דרור שורף את כל יצירותיו כדי לחמוק מעונש על בגידה ומגלה שאהבתו ליצירה חזקה ממנו.
הסופרת הסינית-קנדית מדלן טיין מתארת את מחירה הנפשי של מהפכת התרבות הסינית, שואלת על מקומן של האהבה והיצירה בימי מאבק אזרחי ומצליחה לעורר את ההרגשה המתוארת במילה הסינית Ku Le: מצב של אושר גדול מהול בצער עמוק.
בשנה אחת ויחידה נטש אותנו אבי פעמיים. בפעם הראשונה כדי לשים קץ לנישואיו, ובפעם השנייה כששלח יד בנפשו. בשנה ההיא, 1989, טסה אימי להונג קונג וטמנה את אבי בבית עלמין סמוך לגבול הסיני. לאחר מכן, לא שקטה, מיהרה לשוב הביתה לוונקובר ששם נשארתי לבדי. הייתי אז בת עשר. יש לאבי פנים יפות, לא מזדקנות, והוא איש טוב לב אבל מלנכולי. הוא מרכיב משקפיים ללא מסגרת, והעדשות כאילו מרחפות לפניו, מסַכים שאין דקים מהם. עיניו, חומות כהות, זהירות ומהוססות; הוא רק בן שלושים ותשע. שם אבי ג'יאנג קאי, והוא נולד בכפר קטן ליד צ'אנג־שה. אחר כך, כשנודע לי שאבי היה פסנתרן ידוע בסין, חשבתי על אצבעותיו כשהן מתופפות על שולחן המטבח, כשהן נוקשות על לוחות דלפקים ולאורך זרועותיה הרכות של אימי ועד קצות אצבעותיה, משגעות אותה ובי מעוררות התקפי צהלה. הוא נתן לי את שמי הסיני, ג'יאנג לי־לינג, ואת שמי האנגלי, מארי ג'יאנג. כשהוא מת עדיין הייתי ילדה קטנה, והזיכרונות המעטים שהיו לי, אמנם זעומים, אמנם לא מדויקים, היו כל מה שהיה לי ממנו. אף פעם לא ויתרתי עליהם.
