זהו רומן הביכורים של מנואל פואיג הארגנטיני, שאת ספרו המאוחר והמפורסם הרבה יותר, נשיקת אשת העכביש, אתן בוודאי מכירות. או לפחות ראיתן את הסרט המבוסס עליו.
פואיג נולד ב-1923 בעיירה הנידחת חֵנֵרָל וִיזֵ'גַאס שבלב ארגנטינה, היה חובב קולנוע מושבע משחר ילדותו ולמד אנגלית מצפייה בסרטים הוליוודיים.
בדומה לו, טוטו, המספר השקט של בגידתה של ריטה הייוורת, גדל בעיירה מאובקת בלב הפמפס של ארגנטינה. בהתמודדותו עם סביבה משמימה ולפעמים עוינת, הוא מוצא מזור בקסמם של הסרטים ההוליוודיים של התקופה. סביבו רוחשים החיים הלא קלים של משפחתו, חבריו ותושבי המקום - במציאות שבה הדברים נמדדים לאור האידיאלים הנוצצים והרגשניים של הניבטים ממסך הקולנוע.
כל זה מוצג בסדרה של מונולוגים פנימיים חושפניים, כאובים אך גם מצחיקים מאוד, הכתובים בלשון מדוברת חסרת עכבות וללא קול סמכותי של מספר.
בבית הוריה של מיטָה, לָה פְּלָטָה 1933
״תך מוצלב בחוט חום, על בד פשתן בצבע טבעי — בגלל זה יצאה לך יפה כל כך המפה.״ ״עבדתי יותר על המפה הזאת מאשר על מערכת המפיות, ושם יש שמונה זוגות... אם היו משלמים יותר טוב על מלאכת יד היה לי כדאי לקחת משרתת שתישן כאן, שאוכל להקדיש לזה יותר זמן ברגע שכבר תהיה לי קליינטורה, לא נראה לך?״ ״חושבים שמלאכת יד לא מעייפת, אבל אחרי כמה שעות הגב קצת כואב.״ ״אבל מיטה רוצה שאני אעשה לה כיסוי למיטה של הילד, בצבעים חזקים כי אין לה הרבה אור בחדרי השינה...".
