לצפון־צפונה של הודו מגיע ב־1904 יהודי רוסי פצוע, שנמלט לא רק מרודפיו אלא גם מאנשים שנטש ומקול מצפונו. מטפל בו רופא אנגלי, שטרוד במי שגזל ממנו ברומא את אשתו.
מן התשתית הכפולה הזאת שביסודה בגידה, בעמיתים או בבני משפחה, מתפצלות שתי עלילות מסועפות ברומן רחב יריעה שמתפרס על כמה יבשות, דורות ומלחמות. מה שנדמה בתחילה כסיפור שבמרכזו עניינים רחוקים ואקזוטיים, מכוון בסופו אלומת אור גם על המקום שאנחנו חיים בו.
קו המלח זיכה את מחברו, יובל שמעוני, בפרס ברנר לשנת תשע"ה, והביקורת יצאה מגדרה לשבחו כ"רומן שמעטים כמוהו נכתבו בספרות בכלל ובספרות העברית בפרט".
זה זאטוט צנום ועגמומי, רוסי קטנטן בעיר מדברית שאמו מתקשה לעורר שם פליאה בכובעיה, עיר מסחר נידחת שהמולת השיירות העוברות בה נקטעת בקריאות מואזינים ובדנדוני גונגים סיניים ובנהמות רוחות תועות. בגדיו בלויים ומלוכלכים, והוא הולך על גג האכסניה בין שולחנות נצרים נמוכים ושרפרפי נצרים ומלקט שם כל מיני שיירים ומכניס אותם לכיסיו, ובאותה זריזות עצמה יוצק שאריות משקה מבקבוקים ומכוסות לתוך בקבוקון מתכת פחוס שהוציא מחביון מכנסיו (שאריות ערק או וודקה או צ'אנג, אמו ממילא לא תבחין בהבדל אחרי כמה לגימות), מלקט ומוזג ומפזם לו פיזום שלמנגינתו הרוסית כבר מתגנבים סלסולים אטיים ורכים כדבשות הגמלים שראה בדרך.
