הספר החמישי והאחרון בסדרת פטריק מלרוז המצוינת עד מאוד של אדוארד סנט אובין, שאף עובדה לסדרת טלוויזיה בכיכובו של בנדיקט קמברבאץ'.
"אדוארד סנט אובין סוגר פרויקט ספרותי מזהיר", כתבה מעין איתן בהארץ על סוף־סוף, המתרחש כולו ביום הלווייתה של אלינור, אמו של פטריק מלרוז. בדומה לכל ספרי הסדרה, הספר משלב סאטירה חריפה ברגעים קורעי־לב ומהפכי־קרביים, שבהם פטריק מהרהר בחיי אמו המתה וביחסיו איתה, בהתפוררות נישואיו ובגמילה מאלכוהול.
האם יצליח סוף־סוף לקבור את שרידי העבר ולצאת לחופשי? בלי קלקלנים (ספויילרים בלעז), נספר רק שהספר נפתח כשפטריק נמצא בשפל המדרגה ומסתיים בנימה אופטימית מפתיעה.
כשנזכר פטריק איך שיסעו המחלה והגסיסה את הפנטזיות השאמאניות הקלושות של אלינור, "הפנאטים הדתיים" של ניקולס נראו לו יותר כמו משתמטי־גיוס פתאים. באחרית ימיה הושלכה אלינור אל תוך קורס מזורז וחסר רחמים בידיעה־עצמית, ללא שום אמצעי הגנה מלבד "חיית כוח" בידה האחת ורעשן באחרת. היא הופקרה לתרגול הקשה מכול: בלי לדבר, בלי לזוז, בלי סקס, בלי סמים, בלי נסיעות, בלי בזבוזים, כמעט בלי אוכל; רק להתבונן לבדה בדממה במחשבותיה. אם להתבונן זאת המילה המתאימה. אולי הרגישה שהמחשבות שלה מתבוננות בה, כמו חיות טרף רעבות.
