"זהו הרומן המכונן של הספרות העברית בשנות האלפיים. לא פחות מזה. אפשר שהרבה יותר מזה", כתבה אריאנה מלמד על אשה בורחת מבשורה, ספרו עטור השבחים, הכואב והמרתק של דויד גרוסמן. והעיתונאית אילנה דיין תיארה אותו כ"מגש הכסף (...) של כל מי ששלחו את בניהם למלחמה השביעית ועוד ישלחו, מי יודע, למלחמה השמינית והתשיעית והעשירית".
במרכז הספר דמותה של אורה, אם של חייל המשתתף במבצע צבאי, היוצאת-בורחת לטיול ברחבי ישראל כדי לברוח מקבלת הבשורה - שהיא חוששת שבוא תבוא - על מות בנה. בדרכה לגליל היא גוררת איתה את אברם, אהוב נעוריה, ובמשך ימים ולילות היא עושה את הדבר היחיד שיש ביכולתה לעשות כדי לגונן על בנה ולתת לו כוח: היא מדברת עליו.
מלחמות ישראל עוברות כחוט השני במהלך הספר, ומחוללות שינויים בחיי הדמויות. אורה, אברם (אהוב נעוריה) ואילן (בעלה) מכירים בזמן מלחמת ששת הימים, בעודם בני נוער. כאשר הם משרתים בצבא מתרחשת מלחמת יום כיפור ובמהלכה אברם נופל בשבי. המבצע הנוכחי המתנהל במהלך הספר הוא ככל הנראה מה שכונה "מבצע חומת מגן".
אשה בורחת מבשורה נפתח במלחמת ששת הימים, עובר דרך מלחמות ודרך ההפוגות שביניהן, והחיים הפרטיים של חמש הדמויות שבו הם ניסיון מתמיד להדוף את גלי ההדף של כל המלחמות..זהו סיפור שמתלכדות בו השבריריות והחרדה של הקיום הישראלי כולו עם אלה של תא משפחתי אחד. זהו סיפור על שני גברים ואשה ושני בניה, על אהבה ואהבה נכזבת, על חברוּת ורגש ונדיבוּת בין גברים, על הוֹרוּת ונתינה, ובעיקר על 'עבודת-המשפחה', על המאמץ ההרואי לקיים את רקמתה העדינה של משפחה בלב האלימות והאימה והחד-פעמיוּת של המציאות הישראלית.
ויום אחד, לפני שנה בערך, היא ביקשה מהמזכירה בקליניקה שבה עבדה, שתבטל את התור של הפציינט הבא, היה לה יום קשה, כמעט כל הלילה לא עצמה עין – אז כבר התחילו העניינים בבית, היא ממלמלת ואברם מקשיב לה, נדרך מעט, משהו בקולה – והיא חשבה לקפוץ לקנות משהו בעמק רפאים, צעיף או משקפי-שמש להצהיל את רוחה. היא הלכה ברחוב יפו, בדרכה לחניון שבו היא מחנה יום-יום את המכונית, והרחוב היה שלא כהרגלו, דומייה משונה שררה בו, והשקט גרם לה אי-שקט, וכבר רצתה להסתובב ולחזור לקליניקה, אבל המשיכה ללכת, והבחינה שהאנשים ברחוב פוסעים במהירות וכמעט אינם מביטים זה בעיני זה, וכעבור רגע גם היא-עצמה הלכה כך, הצטדדה בפנים מושפלות והשתמטה מעיני אלה שבאים מולה, ואף-על-פי-כן הבזיקה לעברם בחשאי מבטים מהירים, סורקים וממיינים, ובעיקר בדקה אם הם נושאים משהו בידיהם, חבילה או תיק גדול, או אם הם עצבניים באופן חשוד, וכמעט כולם נראו לה חשודים באופן כלשהו, וחשבה שאולי גם היא נראית להם כך, ואולי היא צריכה לאותת להם שבה אין שום סכנה, שבנוגע אליה הם יכולים להיות רגועים ולחסוך לעצמם כמה דפיקות לב, ומצד שני, אולי מוטב שלא להסגיר כאן בקלות-דעת מידע כזה.
והיא מתחה את כתפיה ואילצה את עצמה להזדקף, להישיר מבט אל הבאים מולה. כשהתבוננה בהם כך, ראתה שכמעט בכל אחד מהם יש תו כלשהו הרומז על איזו אפשרות עמומה שצפוּנה בו, האפשרות להיות רוצח או קורבן, ובדרך-כלל שתי האפשרויות גם יחד.
