רותירות

ערב אחד אבנר שאל: "אז מה, רותי, נעשה משהו השנה?"
בדיוק פירקו את המשלוח שהגיע מאוחר מהסופר. יותר משעה אחרי שעת השינה שלהם. כמה פעמים כבר כמעט התייאשה מכל ענייני המשלוחים, האיחורים והחוסרים ושירות הלקוחות הבלתי נסבל, וחשבה להציע שיחזרו למה שהיו רגילים בו קודם. פשוט לצאת לקניות בעצמם. אבל נזכרה למה לכתחילה עברו להזמנות און ליין, וכמה יותר קל זה, יחסית. אז פעם בשבוע הם נשארים ערים בלי לדעת עד מתי, זה אולי מחיר ששווה לשלם על החיים במושב, שרק רשת אחת עושה אליו משלוחים, ורק יומיים בשבוע, ורק בשעות מאוד מאוחרות. והנה, הגיע, והם כבר תכף מסיימים. בדממה, כרגיל. לא היו צריכים לדבר. לא היה מה לדבר. אבנר סידר את הדברים במקרר, רות את השימורים, אבנר את תכשירי הניקוי, רות את תכשירי הרחצה, אבנר את מוצרי החלב, רות את החטיפים לנכדים, אבנר עלה על השרפרף, רות הגישה לו את הקמח והסוכר והקפה והקטניות היבשות, שיחכו במדף הגבוה עד שיידרשו לה.
ופתאום, "אז מה, רותי, נעשה משהו השנה?"