ספרה של נעה ידלין, כלת פרס ספיר ופרס ראש הממשלה, נפתח בשורה בת שתי מילים: "לבסוף נרדם". לגיבורת הרומן, רונה גלזר־גלנטי, יש תינוק בן עשרה חודשים. יש לה גם רומן שהיא לא כותבת ובעל שבז לכולם מלבדה: הוא משוכנע שהיא עומדת להיות סופרת גדולה, והוא יעשה הכל כדי לעזור לה לממש את ייעודה.
אבל מאז הלידה רונה לא מצליחה לקרוא כלום, שלא לדבר על לכתוב; עד שהיא נתקלת בתחרות פייסבוק טיפשית ומחליטה לנסות: מה כבר יכול לקרות? הספר הלא נכון הוא סיפור על בגידה: לא עם גבר אחר, אלא עם זהות חדשה; סיפור על אישה שמגלה את עצמה מחדש כקוראת ואז ככותבת - והכל מאחורי גבו של בן זוגה.
לבסוף נרדם.
היא עמדה בסלון, התינוק ישן על כתפה; אם תניח אותו, יתעורר. התחשק לה לנער אותו מעליה, להשיב לעצמה את הזכות לחטא; לעשות דברים אסורים בלילה, בזמן התינוק הזה, לחיות חיים מקבילים, כפיצוי.
הבית אדיש, שנתו של גידי נישאת מחדר השינה. הוא אמר, תעירי אותי, אם את מתחרפנת, תעירי אותי, למה את לא מעירה אותי שאני אחליף אותך, אבל רונה לא העירה אותו אף פעם.
היא נכנסה לחדר השינה. התחשק לה שיתעורר. אבל גידי שכב על גבו, פיו פעור, כאילו לא דאג מעולם, גם לא לפני שנרדם. פתאום הבינה איך הורגים מישהו, עלה בה חשק קטן. ממילא היא כבר בזווית, חוסמת את מפתח הדלת בגופה הגדול. אבל חשק קטן זה כנראה לא מספיק.
