הסתיו של מיכאלה

היא לא היתה אישה יפה, והיא ידעה זאת היטב.  היה לה חיוך ביישני אבל סוחף ונהדר, שהתרחב בבת אחת לשאגת צחוק שובבית. היו לה פנים נעימות ועגלגלות ולחיים רכות בגוון של אפרסק. היה לה קול מתוק ורך להפתיע, ובעיקר — היה לה לב גדוש חמלה ורגישות. אבל יפה היא לא היתה. גם מאושרת לא. כשנתיים ימים חלפו מאז הגיעה לנובי גראד, בירת סלאביה, כממונה זמנית וכממלאת מקום. את העולם שסבב אותה ראתה מבעד לחלונותיו הכהים של רכב שרד משוריין. בחוץ רחש סתיו מכושף המעלה על הלב געגוע למקומות מופלאים ולאנשים שהכירה פעם. אי־שקט תמידי ביעבע בתוכה, מאיים להעיף אלף מכסים שרחשו על אלף דוודים. משהו מופלא וטוב יקרה לי בסתיו הזה, הבטיחה לעצמה בכל פעם שעלתה על יצועה בבית הגדול שבו התגוררה. ובוקר אחד נתקפה מיחושי גב. "מיכאלה!" קראה לעברה מזכירתה. ואולי ברגע ההוא מתחיל הסיפור שלנו באמת. ברגע שבו הציתה המזכירה את הפתיל. "קבעתי לך תור לעיסוי בשש בערב. הטיפול נמשך שעה וחצי, והמחיר הוא אלפיים ושבע מאות דינר!" קולה של המזכירה עלה וירד.