ויסלבה שימבורסקה (1923-2012) זוכת פרס נובל (1996) החלה את מסעה לתהילה אחרי תום מלחמת העולם השניה.
כבר בספרה הראשון, המתורגם כעת לראשונה ע"י מירי פז, אפשר להבחין ברעיונות שהמשוררת מזוהה איתם, תמונות נועזות שאינן מובנות מאליהן, מטבעות לשון, פרדוקסים, אירוניה, ישירות, הימנעות ממליצות ואינטלקטואליות מלווה באמוציונליות.
"אַתָּה דַּאֲגָתִי: כֵּהֶה בְּתוֹכְךָ.
וְאַתָּה צַעֲרִי: כְּבָר לֹא יָדוּעַ.
אַךְ כָּל עוֹד אַתָּה מַאֲרִיךְ לְהִתְבּוֹנֵן,
כָּל עוֹד כֻּלְּךָ אֹזֶן,
זֶה הַזְּמָן לְדַבֵּר עַל שׁוּבְךָ.
אֶצְלֵנוּ הִטְלִיאוּ בִּרְיוֹן עַל הַמַּרְפְּקִים,
עַל הָעַכּוּז טְלָאִים שֶׁל פַּחַד,
הָרֶגֶל מִטַּלְטֶלֶת בְּשׁוּלֵי הַבִּנְיָן
וְשָׂמָה אוֹתְךָ לְלַעַג,
בִּמְקוֹם לוֹמַר: בְּהַתְחָלָה הָיְתָה שְׂרֵפָה.
בִּמְקוֹם לוֹמַר: בְּהַתְחָלָה הָיְתָה חוּרְבָה.
סְלַח לַאֲדָמָה עַל שֶׁהָיְתָה רְחוֹקָה,
אוֹ עֲקֹר מִמֶּנָּה אֶת הַזִּכָּרוֹן כַּעֲקֹר שֹׁרֶשׁ.
כְּנֶגֶד זֶה אַל תִּמְחַל לַזְּמַנִּים בְּתוֹכֲךָ:
זוֹהִי הֶמְיַת הַצְּדָפָה הַמִּתְגַּעֲגַעַת לַיָּם.
אַבָּא מְמַלֵּא אֶת הַמִּקְטֶרֶת בְּטַבַּק,
אֵשׁ זְעִירָה רוֹעֶדֶת בְּיָדַיִם זְקֵנוֹת.
הַיּוֹם הִתְיַגֵּעַ כַּהֹגֶן עִם הַמְּכוֹנָה
עַד שֶׁהִיא חָגָה כְּמוֹ סְבִיבוֹן כָּעוּס.
כָּךְ מְמַלְּאִים אֶצְלֵנוּ אֶת הַחַיִּים.
כָּךְ מְמַלְּאִים אֶצְלֵנוּ אֶת הָעוֹלָם."
1946
