יוגה לנשים

משוררים כותבים סונטות על ילדות נטולת דאגות ומאושרת, אך עבורי הילדות הייתה סיוט. בגיל שבו ילדים יוצאים לקטוף בגנבה מנגו בוסרי או תמרהינדי, אני שכבתי חולה במיטה. הייתי נתקפת לסירוגין בחום, כאב ראש, התקררות, שיעול וכאבי בטן. אם לא היה די בכך, רותקתי למיטתי עקב טיפוס, צהבת ודיפתריה. ובנוסף לכל זה, כשהייתי בת עשר, סבלתי מדלקת כליות חריפה. אין צורך לומר, ביקוריי בבית הספר לא היו סדירים. נחלשתי כל כך, עד שלא יכולתי אפילו לטפס על מדרגה אחת.
במהלך התקף חריף של דלקת כליות איבדתי את הכרתי לארבעה ימים ואושפזתי בבית החלמה. הרופאים לא האמינו שאשרוד והודיעו זאת להוריי. בחסדי האל שרדתי ושוחררתי הביתה לאחר שלושה שבועות. נשמתי לרווחה בשל הידיעה שלא אקבל עוד זריקות רבות מדי יום, אבל קיבלתי רשימה ארוכה של תרופות. השיבה הביתה הייתה כמו שחרור מהכלא. אז לא ידעתי שלאחר השחרור הזה אעמוד בפני מהפך עצום בחיי.
עם שובי הביתה הסיט אבי את רשימת התרופות הצדה ואמר בכובד ראש, "ממחר ואילך אין עוד תרופות. את תתרגלי יוגה או תתכונני למות".

החל מיום המחרת התחלתי לתרגל את אָסַנות היוגה, אם כי לא באופן סדיר. אט אט החלה בריאותי להשתפר. אחת לשבוע נהגתי להגיע לביקורת רפואית. "המצב משתפר, המשיכי ליטול את התרופות," אמרו הרופאים ואני המשכתי בתרגול היוגה שלי בבית! עם זאת, עליי להודות שלא הקפדתי על כך.