יותר קרוב מרחוק

מתוך הסיפור מתי ידעתי

אף פעם לא סבלתי את הנסיכה דיאנה. אני נזהר מאנשים יפים, נוטה לא לסמוך עליהם, על התסרוקות שלהם, על בגדי המעצבים שלהם, על סדרי העדיפויות שלהם. אולי זו קנאה. אבל יש כלל אחד של הנסיכה המנוחה שאימצתי: בריאיון נידח ולא חשוב במיוחד, היא נשאלה איך מתמודדים עם להיות כל העת בעין הסערה, על הכוונת של כל צלמי הפפראצי. היא ענתה (ואני מצטט בחופשיות מהזיכרון, כמובן): "זה לא קל. את יוצאת מרכב וכולם עלייך. מה שאני עושה זה להרכין ראש, למקד את המבט בנעליים שלהם ולהתקדם לאן שצריך." בעצם, זו דוגמה נקודתית של ה-Keep Calm and Carry On הבריטי המפורסם. זה עבד בבליץ, זה עבד אצל הנסיכה דיאנה וזה עובד גם אצלי. ליתר דיוק - מכל מה שאפשר לעשות, זה הכי עובד.

מתוך הסיפור בגידה

אישה יפה מתה פעמיים. וגבר? נתן גפן מביט בראי בעת הגילוח ובודק את עצמו בשבע עיניים. השיער בסדר. לא מקליש ובצבעי מלח־פלפל שלמען האמת הולמים אותו יותר מהשחור של פעם. הקמטים ברמה סבירה. שערות מהאף ומהאוזניים — צריך למשטר אותן, אבל המצב נסבל. גם בגגות של האוזניים התחילו לצמוח לו שערות שמשוות לו מראה של קרקל. אבל זה לא רק בגלל האוזניים אלא גם בגלל העיניים החתוליות, בצבע ירוק צהבהב. הוא נסוג מהמראה וסוקר את פלג גופו העליון. כבר לא נער, אבל עדיין דק. הבטן לא מה שהייתה אבל המותניים והאגן נשארו צרים. אלוהי הגִזרה הוגן יותר כלפי גברים, אין ספק. זה נורא, זה נורא מה שקורה לנשים בגיל ארבעים. המותניים נעלמים והאגן מתרחב מהלידות. ואז החזה נופל. והשיער מידלדל. ואז הן מתגרשות ועושות שפתיים של ברבונייה וקעקוע של פרפר על הכתף. זה נורא.