ארבעה אחים, שהמבוגר שביניהם בן 15 והצעיר בן תשע, מנצלים את התרופפות המשמעת בביתם ובמקום ללכת לבית הספר, הם רוכשים חכות ויוצאים לדוג בנהר של הכפר. אביהם, פקיד בבנק המרכזי של ניגריה, נאלץ להעתיק באופן זמני את מגוריו לעיר אלימה בצפון המדינה, ומתוך דאגה למשפחתו אינו לוקח אותה איתו. האם, שמטופלת בעוד שני אחים קטנים, מתקשה להשליט על הצעירים את מרותה ואין לה מושג על מעלליהם.
יום אחד, בדרכם חזרה מהנהר, הצעירים נתקלים באבולו, המשוגע של הכפר. מאז שנשתבשה עליו דעתו, אבולו מטיל אימה על אנשי הכפר; רבות מנבואותיו הרות האסון - התממשו במציאות. הנערים אמנם מצליחים לברוח מפניו אך משפט אחד בדבר העתיד שהוא צופה להם מגיע בסופו של דבר לאוזני אחד האחים, ומרגע זה הוא רודף אותם כל ימי חייהם.
הדייגים הוא דיוקן אוניברסלי רב-עוצמה של משפחה שמרכיב האמון בה נשבר. הוא מתרחש בשנות התשעים הסוערות בניגריה, ודרך העלילה הסוחפת נחשף הקורא למצב הסוציו-פוליטי במדינה.
צ´יגוזיה אוביומה היה בן 26 בלבד כשהדייגים ראה אור. הוא קטף חמישה פרסים ספרותיים בינלאומיים והיה מועמד לשמונה נוספים. 15 מגזינים בחרו בדייגים לספר השנה לשנת 2015.
היינו דייגים:
אחיי ואני הפכנו לדייגים בינואר 1996, אחרי שאבינו עזב את אָקוּרֶה, עיר במערב ניגריה שחיינו בה יחד מאז ומעולם. המעסיק שלו, הבנק המרכזי של ניגריה, העביר אותו לסניף ביוֹלָה - עיר צפונית, מרחק יותר מאלף קילומטרים של רכיבה על גמל מאקוּרה - בשבוע הראשון של נובמבר שקדם לכך. אני זוכר את הלילה שבו אבי חזר הביתה עם מכתב ההעברה; זה היה יום שישי. מאותו יום שישי וכל אותה שבת ניהלו אבא ואימא שיחות מהוסות כמו כוהנים במקדש. בבוקר יום ראשון הגיחה אימא כאדם אחר. היא אימצה הילוך של עכבר רטוב ונמנעה מליצור קשר עין כששוטטה בבית. היא לא הלכה לכנסייה ביום ההוא, אלא נשארה בבית וכיבסה וגיהצה ערימת בגדים של אבא בפנים חתומות. איש מהם לא אמר מילה לאחיי ולי, ואנחנו לא שאלנו. אחיי הבוגרים - איקֶנָה, בּוֹגָ'ה, אוֹבֶּמְבֶּה - ואני הבנו שכאשר שני חדרי הלב של ביתנו - אבינו ואימנו - דוממים כחדרי הלב האוצרים דם, אסור לנו לדקור אותם פן נציף את הבית.
