אביהם של רוברטה, פיטר ופיליס יוצא במפתיע לנסיעת עבודה ולא חוזר. עליהם לעזוב עם אמם את חייהם הנוחים בלונדון ולעבור לגור בבית מרוחק בכפר. סמוך לביתם עוברת מסילת ברזל, ובכל בוקר הם רצים אל המסילה ומנופפים לשלום לנוסעי הרכבת. הם מתיידדים עם אנשי הכפר ועם עובדי תחנת הרכבת, ונמשכים לאיש זקן, מנוסעי הרכבת, בלי שהם יכולים להעלות על דעתם שהוא עתיד להשתתף בפתרון תעלומה הקשורה להיעלמות אביהם.
ילדי המסילה של אדית נסביט, קלסיקה משנת 1906, רואה אור בתרגום חדש ועדכני של שהם סמיט ואמנון כץ בסדרת הרפתקה של הוצאת אוקיינוס, שפנתה לסופרים ישראלים וביקשה מהם לבחור ולתרגם מחדש ספר שאהבו כילדים.
בַּהַתְחָלָה הֵם לֹא הָיוּ יַלְדֵי מְסִלָּה. אֲנִי לֹא חוֹשֶׁבֶת שֶׁהֵם אֵי־פַּעַם חָשְׁבוּ עַל מְסִלּוֹת וְרַכָּבוֹת מִלְּבַד כְּעַל אֶמְצָעִי תַּחְבּוּרָה שֶׁנּוֹסְעִים בּוֹ לְמוֹפְעֵי קוֹסְמוּת אוֹ פַּנְטוֹמִימָה, לְגַנֵּי חַיּוֹת, לְמוּזֵאוֹן הַשַּׁעֲוָה שֶׁל מָדָאם טוּסוֹ. הֵם הָיוּ פָּשׁוּט יַלְדֵי פַּרְוָרִים רְגִילִים שֶׁהִתְגּוֹרְרוּ עִם אֲבִיהֶם וְעִם אִמָּם בְּבַיִת פְּרָטִי רָגִיל, עִם חֲזִית לְבֵנִים אֲדֻמּוֹת, דֶּלֶת כְּנִיסָה עִם חַלּוֹן זְכוּכִית צִבְעוֹנִית, מִסְדְּרוֹן שֶׁנִּקְרָא גַּם מְבוֹאָה, חֲדַר רַחֲצָה עִם מַיִם זוֹרְמִים, חַמִּים וְקָרִים, פַּעֲמוֹנִים חַשְׁמַלִּיִּים, חַלּוֹנוֹת צָרְפָתִיִּים וַהֲמוֹן קִירוֹת לְבָנִים. בְּקִצּוּר, בַּיִת מוֹדֶרְנִי עִם כָּל הַנּוֹחִיּוּת, כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים מְתַוְּכֵי הַדִּירוֹת.
