אבות, מאהבים, חברים, ילדים, פתיינים ואפילו בעל אבוד שאולי לא היה בעל מעולם בקובץ הסיפורים להיות גבר של ניקול קראוס, מחברת רב המכר תולדות האהבה וספרים נוספים, הצוללת ללא מורא לעומק היחסים בין גברים ונשים ולשלל המתחים שהם מעוררים מאז ראשית הימים.
הסיפורים משקפים ומהדהדים זה את זה, כך שחוויית הקריאה היא כמו של רומן, כאשר הדים בוקעים משלל זירות החיים: הורים מזדקנים ותינוקות בני יומם; פריחה של נערה מתבגרת ופליאה נוכח העוצמה המינית המתעוררת; פערי הדורות וחוזים חריגים חדשים שנחתמים בינינו לבין החיים; השתאות על תעלומת החיים שבהווה ועל העתיד הממתין בפתח.
שווייץ
עברו שלושים שנה מאז ראיתי את סוֹראיה. במשך הזמן הזה חיפשתי אותה רק פעם אחת. נראה שפחדתי לראות אותה, פחדתי לנסות להבין אותה עכשיו כשאני מבוגרת יותר, ואולי יכולה להבין, ובעצם יש לומר שכנראה פחדתי מעצמי: ממה שעלול להתגלות לי מתחת להבנה. השנים עברו, וחשבתי עליה פחות ופחות. הלכתי לאוניברסיטה, סיימתי את הלימודים, התחתנתי מהר משדמיינתי והולדתי שתי בנות בהפרש של שנה בלבד. אם קרה שסוראיה עלתה בזיכרוני כלל, מבליחה בתוך רצף הפכפך של אסוציאציות, היא היתה נעלמת כלעומת שבאה.
פגשתי את סוראיה כשהייתי בת שלוש־עשרה, בשנה שבה חייתי עם משפחתי בשווייץ. המוטו המשפחתי שלנו היה יכול להיות "צְפוּ לגרוע מכול", אלמלא הניסוח המפורש של אבי, "אל תסמכו על אף אחד, תחשדו בכולם". חיינו על פי תהום, אבל הבית היה מרשים. היינו יהודים אירופאים, אפילו באמריקה, משמע אסונות התרחשו בעבר, ועלולים להתרחש שוב.
