באמצעות התבוננות בתמונות מאלבומו הפרטי ותמונות נוספות, מנסה הפסיכולוג הקליני והחינוכי עופר ספיר לחשוב על חייו ואת חייו בספר העוסק בתהליכי התבוננות – על כאב נפשי, על הורות וילדות, על יחסי מטפל-מטופל, על החוויה המשחקית ועוד.
בספר, שכותרת המשנה שלו היא החיפוש אחר חלקי העצמי, נע המחבר בין הדיכאון שלו ודיכאון בכלל לבין אינטרוספקציה רחבה יותר על חייו הפנימיים. ההתבוננות בתמונות ובמעשה ההתבוננות עצמו חותרת תחת הזמן הלינארי, תחת הסיבתיות ותחת המעשה הטיפולי וההמשגה הפסיכואנליטית, אך גם משתמשת בהם כדי לשחזר מחשבות פרטיות ולהדהד את המהות הסובייקטיבית שבנו, יחד עם הפוטנציאל המשחקי הטמון במחשבותינו.
הדימוי על הכריכה: סיגל שני
על מה (ועל מי) אני מסתכל כשאני מתבונן בתמונות? הדיכאון, כמו האפקט הטראומטי, כמו מלנכוליה, מדגישים את השפעת העבר, החזרתיות האין־סופית, ובו בזמן טורפים את הסדר הלינארי שאנו מתנהלים בתוכו. הזיכרונות הם גשר מעכשיו לעכשיו, מפעם לאף פעם. אני כותב על צילומים ש(כנראה) היו מציאות בנקודת זמן מסוימת, אך כבר התהוו כזיכרונות, כהזיות על עבר היסטורי שאכן היה, אבל לא אני הייתי שם. האם אוכל להיות כאן כעת?
