"באחת הגרסאות שכתבנו לגב הספר", כתבה בפייסבוק איריס קאופמן עם פרסום ספרה השני, "הופיע המשפט 'זהו סיפור חייה האמיתי של איריס קאופמן'. הוא ירד בסוף משיקולי עריכה אבל לא משיקולי תוכן. זה אכן אמיתי. זו אכן אני ואלו הם החומרים מהם עשויים חיי. סידרתי אותם יפה, את החיים שלי. חילקתי אותם לעשר מסות וכתבתי מה אני עושה עם החומרים האלה – החיים שלי. עם סרטן, וטרשת נפוצה, ושוב סרטן, ושוב, ופחד מוות, וילדים, וזוגיות, וכל מה שמגיע יחד איתם".
בלהיות או לא עוסקת קאופמן, מחברת טעם של מלח (שתיים, 2023), בכנות ובאומץ בנושא המוות. היא מתעמתת עם השאלה כיצד ניתן להמשיך ולהתקיים תחת איום מתמיד באובדן, ושואלת איך להיות אמא, איך להיות בת זוג, איך להיות אישה שאיבדה שוב ושוב צלם וזהות. תוך כדי קריאה בטקסטים ספרותיים אחרים, היא עוסקת בסוגיות של אימהות, נשיות, זוגיות וישראליות, ומתוך המלים והעצב מוצאת תקווה וחיים.
הדימוי על הכריכה: נעמה אור
ביום חמישי בבוקר, שלושה ימים אחרי הניתוח שבו ביתרו את חלק גופי העליון משכם עד כלוב צלעות ושלפו ממנו ריאה מדממת, מרוקנת מאוויר ומלאה ב״תהליך תופס מקום״, שכבתי במיטת בית החולים והמתנתי לילד שלי.
הילד שלי היה אז בן שלוש וחצי. אני הייתי בת שלושים כמעט. עמדתי לראות אותו לראשונה אחרי חמישה ימים. זה היה פרק הזמן הארוך ביותר שהיינו בו בנפרד מאז שנולד.
