"הדמויות בספר - כולן אני ולא אני. סיפורן שונה, אבל החוויות, במהותן, דומות", כתבה ליאור הוכמן על ספרה דובים בשממה. "הספר מאפשר הצצה מבפנים על חווית האימהות, על הטוב והרע שבה, על איך נראה ומרגיש דיכאון, ובעיקר על איך אנשים רגישים פוגשים את העולם ואיך אפשר להישען על דמות משמעותית כשהיא קשובה באמת".
הספר מספר על אורן, עובד סוציאלי העובד בפנימייה, ושומר את העצב על אובדן אימו בטרם עת עמוק בפנים. עם מותה של סבתו, שבעקבותיו חוזר לחייו אביו המנוכר, אורן מקבל לידיו מכתבים שאמו כתבה לפסיכולוגית שלה לאורך עשרות שנים, ובהם מתוארת ההתמודדות של אמו עם דיכאון חמור. בספר מוצגים לסירוגין המכתבים והרגשות והמחשבות שהם מעוררים באורן, לצד אירועים שונים המתרחשים בחייו והמאבק האישי שלו עם התעוררותם של שדים ישנים.
הדימוי על הכריכה: דן אורימיאן
הכול התחיל כשסבתא ג'אנט נפטרה. הלכה לעולמה והתפוגגה מעולמם.
ואולי "התחיל" זו לא המילה המדויקת. אולי "נסדק" או "הוכרע". משהו שקפא במשך שנים התחיל סוף־סוף לנוע. אם עד אז עמד בקצה הצוק, הרגיש בחוש את הנפילה מתקרבת, אך למעשה עוד עמד יציב, מרגע שסבתו עזבה את העולם הזה נפל דבר, ואורן החל מידרדר במדרון.
