סיפורן של כמה מלחמות והתמודדויות – במבצע לכיבוש מחדש של מוצב החרמון במלחמת יום הכיפורים, בפוסט טראומה שבעקבותיה ובהשלכותיה, במחלת הסרטן – בספרה הראשון של איילת פרטוש עבו, שכתבה עם פרסומו: "עכשיו כשאני מחזיקה אותו ביד, ורואה את תמונת הכריכה, נדמה לי שהייתי רוצה לחבק באותה העוצמה את אבא שלי ולומר לו, שהוא לא היה צריך להיראות כל כך בסדר כל הזמן".
ענבל, רופאה ואם צעירה, מגלה לפני אביה שיש לו סרטן. היא מגייסת את כל הידע והקשרים שיש לה כדי שהוא יקבל את הטיפול הטוב ביותר, אבל הטיפולים לא מצליחים. המחלה מכרסמת בגופו וגם ביכולתו לשמור על הסודות הגדולים שנשארו ארבעים שנה קודם לכן במורדות הר החרמון. רק לאחר מותו ענבל מבינה את כל מה שנשתק והושתק ביניהם.
על המעגלים המתפשטים של סבל שגורמת המלחמה גם למי שלא היה בה, ועל אהבה גדולה, שלא מצליחה לנצח את המוות אבל מנצחת את השתיקה בנראה בסדר מבחוץ – סיפור המסופר לסירוגין מפי האב ומפי הבת ומבוסס על חייהם.
הוא לא אומר לי כלום. לא עונה. רק מרים את העיניים שלו אליי, מרים אותן ומביט בי. רק דרך העיניים הוא יכול לדבר. כי אם ידבר, אם ינסה לדבר דרך פיו, השכבה הדקה שמצטברת לו ליד העיניים תעבור לגרון שלו ותגרום לו לתחושת מחנק משתקת. והוא לא יכול לבכות. הוא לא בוכה. הוא צריך להיות חזק. ככה הוא רגיל, ככה הוא אמור להיות. זה ההסכם בינינו.
הוא חזק, אני משמחת אותו, ושנינו חיים.
אבל זה לא עובד יותר. אני כבר לא מצליחה להחיות אותו. משהו מאוד עמוק מקולקל כאן, ואין לי מושג איך לתקן את זה.
