"תחנה אחרונה גן עדן הוא ספר שכתבתי באינטנסיביות עצומה", סיפרה בפייסבוק הסופרת והעורכת אורנה לנדאו, עורכת ראשית ומו"לית התחנה - בית הוצאה לאור, על ספרה הרביעי, האקטואלי, שרואה אור שמונה שנים לאחר ספרה הקודם. "התחלתי בערך חודש אחרי השבעה באוקטובר וסיימתי פחות משלושה חודשים אחר כך. אף פעם לא כתבתי כל כך מהר אבל כך יצא הפעם ולכן הספר הזה הוא בעצם הרומן הראשון שיצא בעקבות השבעה באוקטובר ובהשראתו. לא שזה ספר על המלחמה – ממש לא. זה ספר על ניסיון להתחדש ולתקן. הרעיון לספר נולד בשיחה עם חברה שלי, שבה אמרנו שבעצם, היינו רוצות לעבור לגור בעוטף, ולתרום לתקומתו. וצחקנו על עצמנו שאנחנו מין ציוניות מזדקנות. ומשם זה בא".
גיבורת הספר, שירה, מבינה שאם תישאר אחרי "מה שקרה" בבית, מול הטלוויזיה, היא תתמלא שנאה וזעם עד שלא תוכל עוד – ותתפוצץ. לכן היא נכנסת למכוניתה ונוסעת דרומה, להצטרף להתיישבות החדשה במחוז כלניות – מקום שבו אנשים כמוה, ציונים הנוטים לנוסטלגיה, באים להפריח את השממה, לגאול את האדמה ואת עצמם, ובצילה של חומה גדולה, להתחיל את הכול – הכול – מחדש. לאן תוביל הדרך הרצופה בכוונות טובות?
"בשביל מה, בשביל מה את עושה את זה?" היא שומעת את קולו של יונתן, והוא נרגז.
"כי מישהו צריך לעשות,” ענתה לו. הימים היו עוד הימים שאחרי, ובניית החומה רק החלה. במהדורת החדשות בטלוויזיה התפלמסו המומחים על הסכנה, אבל יש שהופיעו גברים ונשים וסיפרו על חבל ארץ חדש־ישן שיש לגאול, וליישב, ודיברו בשבחו של מחוז כלניות, על יופיו הבתולי והאדמה המשוועת לאיכרים. הם ישבו בסלון ביתם, והיא אמרה לו, "תראה, זה ממש כמו הציונות של פעם! הם אפילו מדברים אחרת. מי אומר היום ‘גאולת הארץ’ או ‘משוועת’?" והוא אמר, "יותר מדי את מתייחסת למילים.”
