מה קורה כשאהבה מסתיימת? מה קורה כשהיא מתחילה? איך נראית אהבה בין אמא לילד שלה? ובין חברות? איך אפשר לאחוז בה? והאם בכלל אפשר? שאלות אלו ורבות אחרות עולות בשתי נובלות המשלימות זו את זו בטעם של מלח, ספרה הראשון של איריס קאופמן.
כתבה על הספר שירי ארצי:
"הספר מורכב משתי נובלות השזורות בחוטים שקופים, מהדהדות זו את זו בהדהודים גלויים וסמויים. במרכז הנובלה הראשונה - אם וילד, התגברות והתבגרות, מחנק של קושי ופרימה של צער בזכות העיקשות של האהבה. בנובלה השנייה - זוג- גבר ואישה, מוכי פחדים והגנות, המצליחים לרפא ברוך זה את פצעיו של זו.
"הורות, חברות, זוגיות, ואהבה על כל צורותיה עומדים במרכז הספר הזה הכתוב ברגישות עמוקה ותבונת לב. איריס רוקמת בחוט של חמלה את דמויותיה לסיפור ולחיים, מטמירה מתוך רגעי המאבק היומיומיים - זהרורים של תקווה ויופי. היא לא מקלה על הדמויות שלה, עושה להן חיים קשים, אבל מציידת אותן בכלים הנדרשים כדי להפיק מהקושי משמעות, ובעיקר, לוקחת בעדינות את הקוראים אל בין המילים שלה, שלמרות שיש להן טעם של מלח, נשאר מהן טעם של עוד".
כשהיה יותר צעיר וגם פחות מפותח שכלית הוא חשב שאֵבֶל זה הזמן שעצובים אחרי שמישהו מת ואז זה עובר. אבל אחרי שכבר עברו 364 ימים הוא מבין שזה בכלל לא ככה.
הוא יֵצא מהחדר ויֵרד עכשיו למטה להתייעץ עם חווה מה כדאי ללבוש. זה בכל זאת בית קברות והוא לא רוצה שמישהו יחשוב שהוא עד כדי כך שהוא לא יודע מה ללבוש לזה.
