המקום האחרון שבו ערן וולוצקי, נער מופנם בן 16 בישראל של שנת 1972, רוצה להיות הוא חדר 6 במחלקה פנימית א׳ בבית החולים, לשם הוא נשלח במסגרת מחויבות מטעם בית הספר כדי לבקר חולה ערירי, עולה חדש מרוסיה. החולה הוא דב גפונוב, המתרגם הגאון של יצירת המופת הגיאורגית עוטה עור הנמר, תרגום אשר שלונסקי הכתיר כלא פחות מנס וזיכה את גפונוב בפרס טשרניחובסקי לתרגום.
בין גפונוב והנער ערן - שגדל ללא אם ועם אב שותק - מתפתחת ידידות מפתיעה, בסיפור המשלב אמת היסטורית ובדיון, סיפור על התבגרות והשלמה עם פצעי העבר, שנע בין גיאורגיה של המאה ה-12, ברית המועצות של השלטון הקומוניסטי וישראל של שנות השבעים, אשר נפגשים כולם בליל ירח של יום השוויון במנזר המצלבה, במרץ 1972.
נמר בירושלים, הרומן הראשון של אורן ולדמן, רואה אור בשְׁתַּיִם - בית הוצאה לאור שייסדו מירי רוזובסקי ואורנה לנדאו, במטרה לאפשר מרחב ספרותי חדש לקוראים וקוראות ולכותבים וכותבות של ספרות מקור.
דווקא הלילה השמיים מעוננים לגמרי, עם צפי לגשמים וסופות רעמים, כמו שאמרו ברדיו. מזג אוויר לא מאוד מפתיע לעונה הזו של השנה, ובכל זאת כל כך לא מתאים לתוכנית שלנו. אני מנסה לדחוף את כיסא הגלגלים כמה שיותר מהר, כמעט בריצה, בלי למשוך תשומת לב. אנחנו עוברים דרך המסדרונות האינסופיים של בית החולים בזמן שאני מקווה לא לטעות בדרך ולעורר בנו עניין מיותר. חווה צועדת על ידי, בודקת שדב מכוסה היטב. אני מניח שזה מראה מוזר. נער ונערה, מחופשים לחובש ואחות, דוחפים בבהילות חולה על כיסא גלגלים. אני מנסה להירגע, ולא מצליח. האמת מוזרה עוד יותר. אנחנו מבריחים חולה גוסס, זוכה בפרס לאומי, מחוץ לבית החולים בדרך למנזר המצלבה בירושלים. אם זה לא מספיק מוזר, אנחנו מתכוונים להגיע לשם בוֶוסְפָּה עם סירה, ולאף אחד מאיתנו אין רישיון נהיגה.
