נערה בת 18, קורבן של נסיבות חברתיות ומגדריות בחברת הנוער, בורחת ממחלקה סגורה שבה היא מאושפזת, ונוסעת לתל אביב עם חברתה הטובה מימי התיכון, כדי לפגוש בחור שהציל את חייה פעם, בתקווה שהוא יציל אותם בשנית.
אבל בעצם, חייה בכלל לא ניצלו, כי שום דבר הוא אף פעם לא כמו שהוא נשמע או כמו שהוא נראה. כי כולם משקרים כל הזמן. גם היא בעצמה, לעצמה. והיא כועסת. היא לא מפסיקה לכעוס. במונולוג ארוך וחשוף היא מספרת על כל מה שקרה באמת, ומבינה תוך כדי כך כמה מעט הבינה קודם.
היפומאניה, ספרה הרביעי של מגי אוצרי, כלת פרס שר התרבות והספורט לשנת 2021, הוא סיפור התבגרות, מסע בין שפיות לשיגעון, בין אכזריות לחסד, בין שקר לאמת, המציג על פי עמרי הרצוג בהארץ "גרסה נשית להולדן קולפילד [...] ומיטיב לתאר התבגרות נשית בישראל דרך דמותה של תיכוניסטית שנשלחת לאשפוז פסיכיאטרי".
פרוזאק. זנקס. ליתיום. קלוזאפין. ריספרדל. טרזודון. ברוטיזולם. בולימיה נרבוזה. הפרעת חרדה. פסיכוזה. קווים פרנואידיים. מאניה דיפרסיה.
אני לא אומרת שאני לא משוגעת. אני רק אומרת שהדבר הזה הוא לא אשמתי. ואני חושבת, באמת חושבת, שאף אחד לא צריך להיכנס לכלא על מה שהוא לא אשם בו. על מעשה שאי אפשר שלא לעשות. על דרך שבה אי אפשר שלא ללכת. אפילו אם הכלא הוא מוסד לחולי נפש. אפילו אם זה אמור להיות לטובתו.
