"מסה אישית מצחיקה, מרתקת, פוקחת עיניים, יפה ומכאיבה על פחד", כתבה ארנה קזין על ספר הביכורים של אורית זמיר, שבו היא מספרת ב-13,486 מילים לא רק על ג'וקים והפחד מהם, אלא על המקום של פחד בחיינו. "אני מדמיינת את המסה הזאת על מדפים בחנויות ספרים בניו יורק ובלונדון ובגלזגו", כתבה קזין. "אני חושבת שהמסה נא לא לרסס צריכה להיות רב מכר גם בתל אביב ובירושלים ובחיפה".
וכך כתבה המחברת עם צאת הספר: "במשך שנים ג'וקים ניהלו אותי. הם החליטו באיזה עונה מותר לי לצאת מהבית, באיזה שעות מותר לפתוח חלון. בגללם גרתי עם שותפות. ישבתי עם רגליים למעלה בבתי קפה כי אסור לגעת ברצפה. עשיתי בושות לילדים. עברתי דירה. עד שהחלטתי ללכת לטיפול. בחישפה. אני חוזרת. טיפול בחשיפה. לג'וקים".
זמיר מזמינה אותנו להצטרף למסע אישי, שבו היא לומדת להתמודד עם פחדיה באופן הדרגתי - החל מעבודה עם ג'וקים מפלסטיק ועד להתמודדות עם ג'וקים אמיתיים – ובעיקר לומדת להכיר את האופן שבו הנפש מתפתלת סביב פחדים וזיכרונות, יחסי כוחות ויחסים בכלל. הטיפול הופך למסע פנימי של אהבה וסלידה המסופרים בהומור, בכנות ובאומץ.
כל החיים אני מפחדת. אני מפחדת מהחושך במגירת המצעים שמתחת למיטה. מהחדר של פחי האשפה בקצה הרחוק של החניון. מהבנים המרביצים מהכיתה שלי ומכל הבנים בכיתות שמעליי. מהשכנה בבניין שצועקת בצהריים מתוך שינה, ואז מוציאה את הראש מהחלון וצועקת על הילדים בחצר. מהבוידם שמתפתל מעל לחדרי דירת המשפחה, אפלולי ומסתיר סוד. אני מפחדת שההורים שלי ואחותי יירדמו לפניי. אני מפחדת מג'וקים.
דברים שנראים כמו ג'וק, לרגע:
גומיית שיער שחורה מגולגלת ליד הכיור באמבטיה.
עיניים בעץ של שולחן האוכל.
תמרים.
כתם על בננה בת מספר ימים.
עלה ארטישוק מיותם על השיש.
טבעת אובלית הפוכה על השידה ליד המיטה.
כל דבר שנמצא על הרצפה מאחורי האסלה.
