ספר השירה ה-13 של זלי גורביץ' מנסח רגעים פזורים שבהם נחשפת החמקמקות של התפישה ושל המילים, רגעים שבהם הזמן פורע את סדר העולם וההכרה נתקלת בגבולותיה. השירים מנסים להחזיק את מה שאינו מצליח להתכנס לשלם.
זהו דיבור של תודעה שנפרצה. אניצי דמיון, קרעי ענן, עבר שנפער. זוהי שירה של מצב נפשי אישי אך הוא אינו פרטי. הוא מצב של תקופה תרבותית של פיזור.
צל של מה
נָפַל עַל הַשֻּׁלְחָן צֵל
וְלֹא הִסְפַּקְתִּי
לִרְאוֹת שֶׁל מָה
רַק הַצֵּל זָז
כְּאִלּוּ מֵעַצְמוֹ
כְּמוֹ חַיָּה
שָׁלַחְתִּי כַּף
בַּחֲצִי רְתִיעָה
לִבְדֹּק אִם זֶה חַי
אוֹ מַטְעֶה.
