אין ריקוד כזה ולא היה ולכן נרקוד אותו ונדבר בשבחו מאגד את מיטב מאמריו של המשורר והמבקר חזי לסקלי על מחול, על שירה, על אמנות, יחסה לחיים ומקומה בהם, כפי שפורסמו בשנים 1992-1980 בהעיר – המקומון התל אביבי שלסלקי היה מבקר המחול האימתני והעילאי שלו מקיץ 1981. מאיר ויזלטיר אמנם הכתיר את לסקלי בשם "המשורר האחרון", אך אהבתו הראשונה של לסקלי הייתה הריקוד, ומדי שבוע הוא פרסם בהעיר מסות זעירות, מדהימות בצלילותן ומסחררות בעומקיהן.
לצורך הכנת הספר קרא עודד כרמלי, עורך המבחר שלפנינו, יותר מ-500 גיליונות העיר, והוא כותב בפתח הספר: "אינני מתלונן. נהניתי וקינאתי מאוד. ובכל זאת, צריך למנן. הספר נחלק לשתי חטיבות, שתיהן מסודרות כרונולוגית. בחטיבה הראשונה והעיקרית יבואו ביקורות, ראיונות וכתבות בנושא מחול. אחר כך יתאפס ציר הזמן ויבואו מאמרים שפשוט לא יכולתי להשאירם על המפתן. כעיתונאי כתב לסקלי על כל נושא תחת השמש. באחד מטוריו, למשל, ערך ביקורת ריחות – בשמים, אבל גם דיאודורנטים וריחות כלליים של רחוב – ובסוף הספר תמצאו כמה טעימות, או הסנפות, ממנו. בהמשך פרסם טור אישי בשם "יוֹמַן הַנִּרְגָּן", שחושף טפח שרירי מהשקפותיו על שירה ועל משוררים".
את הקובץ חותמים שני אפילוגים מאירי עיניים: גבי אלדור, שהחליפה את לסקלי כמבקרת המחול של העיר לאחר מותו, סוקרת את הכוריאוגרפיות שלו עצמו; ואלון אלטרס – סופר, משורר ומתרגם, שהיה ידידו הקרוב של לסקלי – מאיר את החוטים הקושרים בין שירת לסקלי לאהבת המחול שלו.
על העטיפה היפה בעיצוב עידן אפשטיין: הרקדן יוסי יונגמן. צילום: שוש קורמוש
מתוך "בפתח הספר", עודד כרמלי:
בהעיר כתבו כישרונות גדולים כגון רפי לביא, דן דאור, עוזי וייל, תמר גלבץ, גל אוחובסקי, נילי לנדסמן, עלי מוהר ודודו גבע (רשימה חלקית בהחלט). ואפילו ביניהם הזדהר חזי לסקלי. אני כותב "הזדהר" מתוך זהירות יתרה. במונחים אבידניים, האיש היה כחייזר שנחת בכיכר רבין (אז כיכר מלכי ישראל). רוחב ידיעותיו היה זר לחלוטין למרחב. זה אדם שידע לדרג כוריאוגרפים אנגלים או בלרינות סובייטיות מתוך לב ליבה של תל אביב הקרתנית והמהבילה, שדומה כי לא הדביקה אגל זיעה אחד לקווצותיו הבלונדיניות.
עצם נוכחותו בעיתון הייתה פלא. בממוצע פרסם לסקלי במקומון ביקורת מחול מדי שבוע – קצב שעיתונים ארציים לא עומדים בו כיום. אסתכן ואומר שהעיר היה החינמון היחיד בעולם ששלח כתב לראיין את פינה באוש בגרמניה, ועוד פרסם את הריאיון על השער. דמיינו את התל אביבי המסכן, שכל רצונו לחפש מודעת דרושים למלצרות או לאופניים יד שנייה, נאלץ לצלוח שישה עמודים של יחסי באוש וקהל הבלט הקלאסי של ווּפֶּרטַל!
כמבקר היה לסקלי נדיב לניסיון ובלתי סלחן לשגיאה. הוא לא הִרפה מקורבנותיו ולא ריחם, והילך אימים עד כדי כך שמנעו ממנו לא פעם כניסה פיזית למופעים, אך היה גם הראשון להריע לכישלון מפואר שהורתו במחשבה, ברגש ובמאמץ כנים.