גיבור ספרו החמישי של נועם נגרי חוזר בגיל שלושים לבית הוריו שמתו. עליו לפרק את החיים שהיו לו בבית ילדותו, למיין את פרטי העבר ולסדר אותם בארגזים. מרגע החזרה אל הבית, נדמה שהבית מתנגד לנוכחותו, דוחה אותו מעליו. הוא מטיל ספק בזיכרונותיו, אולי מרכיב להם חלקי חילוף.
הוא פוגש בשכן של הוריו, חוקר זיכרון שהוּקע מן האקדמיה, ועסוק באובססיביות בשכתוב גרסאות לרגע אחד בחייו שהשפיע עליו עמוקות. בין השניים מתפתחת דינמיקה המובילה את גיבור הרומן גם לזיכרון יש חלקי חילוף לשכתב את סיפורו שלו, במקביל לניסיון הפיזי לייצר סדר בין קירות הבית. אולם העיסוק בסדר וההתמודדות עם ההליכים הבירוקרטיים של המוות הם רק צל לגוף האמיתי – גוף החיפוש אחר קיום וחיות חדשה, שיוכלו אולי לעמוד בפני עצמם.
אני עומד בפתח בית ילדותי. הוא נשאר במקומו. לא יודע מדוע חלפה בי מחשבה שלא יישאר. אולי בגלל כל מה שעבר דרכו: חיים, מילים, מעשים שנשברו. נשימות ארוכות מדי או השתנקות בהולה; כמו צב ללא שריון, באקראיות, בהיסוס איטי אני משוטט בין המסדרונות המפותלים, בין החדרים הריקים מאוויר: הנה האורלוגין הישן ששכח לתקתק בשעות החשובות ביותר, הנה מדף התבלינים הרעוע (נוטה אל הצד, כמעט עומד באוויר), הנה האסלה השבורה; הנה ספירלות הפנג–שוואי מסתחררות כמו שבלולים במנוסה מהתקרה, הנה המראה בעלת המסגרת הזהובה המתקלפת.
