בהזדמנות מסוימת שאלת אותי: ״מהי שירה?״
את זוכרת?
אינני יודע לשם מה שוחחתי באותם רגעים על התשוקה שלי לשירה, אולם זכור לי היטב כיצד הקשית: ״מהי שירה?״, וכיצד אני – שאינני מוצלח במיוחד בכל הנוגע להגדרות חותכות – השבתי לך בהיסוס, מתוך גמגום מה: ״השירה היא... היא...״; ומבלי יכולת לסיים את המשפט שהתחלתי, תרתי במוחי אחר מונח או מושג כלשהו לשם השוואה. אך ללא הצלחה.
את הטית מעט את ראשך, כדי להיטיב לשמוע, והתלתלים השחורים שבשערך – זה השיער המיטיב כל־כך לפאר את פדחתך בקווצותיו השובבות, בעלות הצללים האמנותיים; ואשר יכול בקלות לשבות מספר לבבות ולשעבדם תחת סלסוליו – גלשו מעל מצחך ומבעד ללחייך, ומצאו להם מנוחה שלווה על חזך. באישונייך, הלחים והתכולים כשמי הלילה, ריצדה בלאט נקודת־אור מזהירה, ושפתייך היו פתוחות קמעה, עדות לנשימה מרוכזת וקלילה.
עיניי, שכתוצאה משאלתך היו, לרגע, תועות במרחב, מבלי להתרכז בנקודה מסוימת, שבו אינסטינקטיבית להתמקד בשלך ומבלי לחשוב הרבה הפטרתי לפתע: ״השירה... השירה היא את!״
את זוכרת?
